| 1/2003
 סוף שבוע משונה...
זה המשפט שטייל לי בראש במשך כל סוף השבוע...
יום שישי הייתי לבד. מהבוקר. דבר נדיר אצלנו. ג. היה צריך להיות בביקור בצפון, לא יכולתי להצטרף אליו כי הייתי צריכה לקחת את א. לפסיכולוגית בצהריים. בתקופה האחרונה הוא הפסיד לא מעט פגישות איתה ולא רצינו שיפסיד עוד אחת, אז נשארתי בבית.
הבוקר התחיל לא רע. הייתי לבדי בבית, היה נעים, ארגנתי וסדרתי אותו ויצאתי לעיר, למרכז, לסידורים.
ידעתי שאני מתקרבת אליו. ד. גר קרוב למרכז ותמיד יש סיכוי שיסתובב שם. מצד שני, העיר מלאה באנשים ביום שישי בבוקר/צהריים אז ההסתברות היא... הפתרון הפשוט היה לא להיות שם, אבל הייתי חייבת לעשות מס' סידורים שלא נתנו לדחייה אז הלכתי...
הרגשתי שאני מתוחה. הרגשתי את הלסתות והשפתיים שלי מהודקות - סימן מובהן למתח אצלי. היתה לי תחושה שאם אני אסובב את המבט שלי אני אראה אותו (ואת אשתו)...
אבל כמו מזוכיסטית המשכתי להסתובב גם לאחר שסיימתי את הסידורים, חיפשתי, מצאתי וקניתי נעליים, שתיתי קפה, נכנסתי לחנויות, יצאתי, ללא סבלנות אפילו להסתכל, משוטטת, ללא מטרה...
הוא מזמזם לי כל הזמן בראש...
מרגישה משונה, לא יכולה להגדיר את ההרגשה...עייפה.
לוקחת את א. ונוסעים לפסיכולוגית. מחכה בחוץ, העיניים נעצמות לי, מנמנמת...טלפון מחברה, מדברים קצת.
א. יוצא, נוסעים הביתה. בצומת, מחכה ברמזור האדום, מסתכלת ימינה, הבית של ד. , מסתכלת שמאלה, הבית שלי, קו ישר מחבר בין הבתים...עשרות פעמים עברתי בצומת הזו, אף פעם לא שמתי לב...
מתחיל כאב ראש.
אני יוצאת להליכה. הראש מלא בד. , מנסה לחשוב על דברים אחרים. מגלה שבשבוע הבא (השבוע) אין לי שום תוכניות מעבר לדברים הקבועים: ההליכה וחוג ההתעמלות.
אפילו לקורס אני כנראה לא אלך אם ימשיכו בפאוור פוינט...השבוע ריק...מרגישה את האימה עולה בי, מה אני אעשה כל השבוע הריק הזה? איך אמלא אותו...
ממשיכה ללכת.
המחשבות משתוללות לי בראש. ד. מצד אחד, ואני והפחדים שלי מצד שני...מותשת.
די. נמאס לי.
חייבת להפטר ממה שמסתובב לי בראש.
השכבתי את ד. לישון. ממש כך. בדמיון מודרך. "החשכתי" את חדר השינה, "נכנסתי" אתו לחדר, הוא "הלך" לישון , "נתתי" לו נשיקה, "יצאתי וסגרתי" את הדלת...
זה עבד. הוא יצא לי מהראש...לפחות לסוף השבוע.
היה לי קצת שקט , לזמן מה...
אחר הצהריים, לאחר אמבטיה ארוכה ארוכה מציצה בעיתונים, שומעת מוסיקה. מרגישה משונה.
לא יכולה ולא יודעת את להגדיר, אבל בהחלט לא רוגע ושקט של סוף שבוע. מועקות באות והולכות, מתח, חוסר שקט...לא ברור לי למה ועל מה...לא יודעת מה קורה איתי.
יצאנו להופעה של אחינועם ניני. שעתיים של הנאה ועונג מושלמים.
נרגעת.
שבת בבוקר.
שוב לא ישנתי הרבה וטוב בלילה. למעשה כל השבוע זה היה כך. רוב שעות השינה שלי התמצו ב - 5 שעות מקסימום וגם הן לא היו רצופות.
לא יודעת למה. לרוב אין לי בעיות שינה... כנראה שהעייפות מתחילה לתת בי את אותותיה...
ג. ואני הולכים לראות את הסרט "ציפורים נודדות" בסינמה סיטי.
עוד שעה וחצי של שקט יחסי, שוב נרדמת קצת בקולנוע. זה לא דבר רגיל אצלי ובוודאי שלא באמצע היום...
אחר הצהריים המוקדמים, יוצאת להליכה. למה אני יוצאת כל כך מוקדם, חם מאוד בחוץ, אולי אחכה לערב? לא, אני חייבת לצאת, המתח בתוכי כל כך גדול שאני פשוט חייבת להוציא אותו בדרך כלשהי...
שוב עולות המחשבות על השבוע שמחכה לי, שריק מידי לטעמי, מרגישה את הלחץ הזה: מה אני אעשה בו...במה אני יכולה למלא את הימים...אני הרי לא יכולה לבלות בשיטוט בקניונים, זה באמת לא פותר לי את הבעיה...כי היא בתוכי...
בחוץ יום כל כך יפה, שמים כחולים, שמש זורחת, חמים ונעים ואני לא מצליחה לראות שם דבר מזה...
מדברת עם קוקסטה, להוציא מחשבות , לדבר עליהן. נרגעת קצת.
חוזרת הביתה.
כל כך עייפה. לא מסוגלת לחשוב בבהירות. מחליטה ללכת לנמנם קצת. חצי שעה של נימנום בהחלט משפרת את המצב.
קמה עם כוחות משופרים.
מקפלת ערימת כביסה עצומה (איכס...), מסדרת את המטבח (שוב מחפשת ומוצאת לעצמך עיסוקים העיקר לא לשבת בשקט ...?), בתוכי, עדיין אותה הרגשה משונה, לא ברורה, שאני לא יכולה לתת לה מילים והסבר רק שלא טוב לי... העליות והירידות המהירות הללו...משהו כאן לא בסדר...
יושבת מול המחשב. בודקת קצת דואר, עונה, שולחת, משחקת במשחק מחשב.
עוברת לי המחשבה: לדבר עם נועה, שתבדוק, שתאבחן, שתגיד מה קורה איתי, שתרגיע...?
מתחילה לבכות. בכי חזק. לא יכולה להפסיק.
ודווקא מכאן אני מרגישה שאני מתחילה להרגע, לחשוב בבהירות ובשקט.
לא חייבת למלא את השבוע בעיסוקים מרובים מראש. אפשר לתת לכל יום את הזמן שלו. וזאת גם הזדמנות להתחיל לסדר לעצמי את ספריית המועדפים במאגרי המידע שעדיין לא עשיתי איתה דבר...
הפניה לנועה זו אופצייה. אני יודעת שאני חייבת קצת להתחזק כי אחרת כבר בשיחת הטלפון אני אבכה.
זה גם יחייב אותי לספר לה הכל, כולל עד ד.
והכי חשוב, אני אהיה חייבת לעשות את זה ללא ידיעתו של ג. בעלי. ויש לי עם זה בעיה. מצד שני, יש כבר מספר דברים שהוא לא יודע עליהם אז עוד דבר אחד, לפחות בשלב הזה, זה לא ממש משנה...
אני משאירה את זה עדיין בשלב האופצייה. עצם הידיעה על האפשרות מנחמת ומרגיעה אותי...
סיימתי את סוף השבוע הכל כך משונה עם הסרט "יומנה של ברידג'ט ג'ונס" בטלווזיה.
כל כך מתוק, כל כך אופטימי. בדיוק מה שהייתי צריכה.
והבוקר קמתי במצב רוח מצויין. אין סערת רגשות, אין לחץ, אין מחשבות שרצות ומתישות. אין דיכדוך (יום ראשון, אתם יודעים...), אין כלום.
בצהריים תהייה ישיבת רופאים בקשר לניתוח של ד. חשבתי שאני אהיה על קוצים. שום דבר. אין מתח, אין כלום.
אז מה זה היה בסוף השבוע הזה?
כנראה שלא אדע בדיוק. אני רק יודעת שהצלחתי לעבור אותו, איכשהו.
והיום אני רואה את השמש... .
| |
| כינוי:
בת: 66
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
