הכי אהבתי כשהגענו לתקופת מלחמת העולם הראשונה.

לפני כן היינו עוברים על תקופת הבריתות הגלויות והחשאיות של סוף המאה ה 19 ותחילת המאה ה 20 והמשברים שבאו איתן: הבלקנים , מרוקו 1 ו - 2, מנסים להבין את ההגיון הבלתי אפשרי שעמד מאחוריהן.

ואז הגענו להתנקשות בארכידוכס האוסטרו - הונגרי  בסרביה.

אהבתי לעמוד מול הכיתה, מאחורי פרושה על כל הלוח מפת אירופה על בריתותיה ואני מתחילה להריץ את שרשרת הבריתות הסבוכות אחת בתוך השניה, שהחלו ליפול אחת אחר השניה במהירות הבזק והכניסו, תוך שלושה ימים , את אירופה כולה לתוך מלחמה אחת גדולה.

מלחמת העולם הראשונה.

הרבה דברים נוראים ישנם במלחמה בכלל ובמלחמת העולם הראשונה בפרט, אבל אחד הדברים המייחדים אותה בתולדות המלחמות שהיו על כדור הארץ היא מלחמת החפירות הסטאטית ומה שהיא עשתה לחיילים שחיו שם ובהתאמה למשפחות בעורף.

קשה לנו היום , בימים בהם המלחמה עצמה היא ווירטואלית לעיתים, להבין עד כמה קרובים היו הצבאות אחד לשני, עד כי לעיתים יכולו החיילים בצד אחד לשמוע את נשימתם של החיילים בצד השני.

אבל כדי שהמלחמה תוכל להתקיים בכלל היה צורך לקעקע כל שריד של אנושיות מהצד האחר, וכך אפשר לקרוא להם בכינויי גנאי ("כרובים", "הונים"), ללא שמות, ללא פנים אפשר היה להמשיך כך , לאורך שנים...

עד שקורה דבר מה, בלתי צפוי לרוב, ופתאום הכל משתנה.

חג המולד 1914.

הצדדים מחופרים עמוק אחד מול השני, גרמנים ובני בריתם מול צרפתים ובני בריתם, בקו חפירות ארוך ונורא של אלפי קילומטרים בתוככי אירופה.

המלחמה נמשכת כבר 4 חודשים ללא התקדמות כמעט והאבדות בשני הצדדים בלתי נתפסים.

חורף. קר.

הגעגוע לבית הולך וגובר, התחושה של חוסר התכלית והתוחלת בקרבות ובמלחמה מחלחלת והיאוש מתחיל לתפוס לו אחיזה.

ואז , בצליל של שיר , משהו פתאום פוקע ונוצר חלון שבו אנשים מחליטים לשים בצד את מה שמצפים מהם לעשות, ולתת למחוזות האנושיות שבהם לעלות ולצוף למעלה מחדש.

ולהתחזק.

חג המולד של 1914 ( וכנראה בעוד כמה וכמה מקרים לאורך מלחמת העולם הראשונה) אנשים משני הצדדים הניחו את הרובים בצד, התפללו יחד, למדו שירים אחד מהשני, שיחקו כדורגל (הגרמנים ניצחו) , קלפים, צחקו יחדיו, בכו, התרגשו, התגעגעו הביתה וגם חילקו בינהם חתול ג'ינג'י (שכמו חתול, ידע להינות מכל העולמות גם  בעולם המטורף של התקופה ההיא)  שאצל הגרמנים נקרא פליקס, ואצל הצרפתים, נסטור.

נתנו פנים ושמות למי שאחר כך היו צריכים לחזור ולהלחם בו.

ולהרוג.

לעוד ארבע שנים נוראות וחסרות תכלית והגיון.

הסרט "חג שמח" מספר בשילוב מרגש של דרמה עם רגעים של צחוק ודמע,  על מקרה אחד מרבים שבהם רוח האדם הצליחה לגבור על אטימות של מנהיגים  ועל כוחם של כדורי רובה ותותחים.

(וכן, הייתי מורה. להסטוריה. אבל זה לפעם אחרת).