הרגשתי פתאום איך הברכיים שלי קצת פקות והופכות לרכות כמו מרגרינה.

לקחתי נשימה עמוקה , העפתי את התסריט הגרוע ביותר שהחל לעלות במוחי והתחלתי ללכת נמרצות לכיוון הרכבת.

היכולת שלי היום להסיח את דעתי מדברים מטרידים היא גדולה יותר, וכך עבור עוד דקות ארוכות עד שחשבתי על זה שוב.

לשם שינוי, הדרך התנהלה בשקט כמעט גמור וכמעט ללא שיחות טלפון שיכולות להסיח את הדעת.

הצלחתי גם לקרוא קצת בספרהרכבת החדש שלי "צופן דה וינצ'י" (כן , אני יודעת, כווולם כבר קראו אותו, אני דווקא הלכתי לפי הסדר המקורי וקראתי את הספרים האחרים של דן בראון).

ואז הגעתי לתחנה הסופית.

ונכנסתי למכונית.

ונסעתי.

חניתי ברחוב שליד כדי לחסוך את מחיר הרצח שהרשות המקומית שלי החלה לגבות בחניון של העיריה.

והלכתי לי בשקט אבל הרגליים שלי לפעמים לא רצו לשאת אותי.

ונשמתי עמוקות.

עליתי במעלית.

נכנסתי למכון.

חיכיתי שפקידת הקבלה תסיים את ענייניה בטלפון.

וביקשתי את תוצאות בדיקת הממוגרפיה שלי.

וזה הרגע שבו  כל מה שאני יודעת ובטוחה בו נעלם ומתפוגג לו לחלוטין.

פתחתי את המעטפה.

אין ממצא פתולוגי.

אין שינוי מהבדיקה הקודמת.

עכשיו הרגליים פקות מהמקום הטוב שלהם.

מההקלה.

ישבתי לרגע ונשמתי שוב עמוקות.

מתנת יום ההולדת לעצמי מעצמי.

בריאות.