כך היה יום ההולדת שלי.

באופן הטבעי ביותר נבנית בנו הציפיה למין יום מושלם שהכל בו משתלב כמו פאזל ציבעוני ורב חלקים.

והציפיה בסופו של דבר, בגלל טבעם של הדברים בחיינו, אינה מתגשמת ברוב הפעמים ומביאה איתה אכזבה וכך, ועם השנים יום ההולדת הופך להיות אחד הימים הפחות אהובים עלינו בתוך ימי השנה.

אני אוהבת את הציפיה הזאת.

אולי כי למדתי שיום ההולדת יכול להבדל מימים אחרים

בהרגשה שלי

מעצם היותו,

ולאו דווקא מארוע גדול כזה או אחר.

וכך מצאתי את עצמי בבוקר יום ההולדת  עושה את הדברים הרגילים של ימי שישי שמחמים אותי בכל שבוע מחדש : חדר כושר מוקדם בבוקר, כוס קפה בקונדיטוריה שמול הבית עם ג. קניות, קצת בישול לכל השבוע (אין ספק, אני מתחילה להדאיג את עצמי , ובגדול!! ), והתחושה היתה מעורבת.

מצד אחד קמתי עם כבדות שבאה ממקום ומסיבה אחרת לגמרי ובלי שום קשר ליום ההולדת ועם אותו מצב רוח, הצלחתי גם לריב עם ג. ריב חזק ומלא עוצמות (כפי שאני יודעת לריב) בדרך לארוחת הצהריים החגיגית והנכספת שארגנתי לעצמי במקום המקסים עם המטבח העילאי והאוכל המעולה, ששוכן בבית ישן ושופץ ששמש, בין השאר, את מפקדתו של הגנרל אלנבי לאחר כיבוש א"י בשנת 1918.

ושם, עם דמעות בזווית העין שרק חיפשו את ההזדמנות לצאת החוצה חיכינו דקות ארוכות לחברים שמזג האוויר הסוער עיכב אותם בפקקים לא צפויים ביום שישי.

אבל,

מצד שני,

הרגשתי , עוד מהערב שלפני , מוקפת ועטופה באהבה של הסובבים אותי, של החברים שלי , כאן ובחיים המוחשיים שלי.

בשיחות טלפון.

במילים כתובות.

במילים נאמרות.

במגע חי או ווירטואלי.

הארוחה היתה בדיוק כפי שזכרתי אותה מהפעם הקודמת והציפיה אליה לא פגמה בה כהוא זה,

מתנות של תשומת לב ואהבה ששימחו אותי מאוד,

והסרט "מאוהבת" בסופו של הערב, לאחר שנת צהריים הלומת יין , עם מריל סטריפ ואומה טורמן סיים באופן המושלם ביותר את היום בו, למרוןת הכל , בכל רגע ורגע הרגשתי בו,

מיוחדת.

(עד כדי כך שכלל לא הפריע לי שהחורף החליט לחזור במלוא עוצמתו  בדיוק ביום ההולדת שלי  )

תודה רבה על הברכות חברים יקרים, אני מתענגת על התשובות להן לא פחות מאשר על קריאתן