"יש סודות בחדר הזה, יש סודות שלא מוכנסים לחדר הזה השאלה מה עושים עם זה..." והסתכל על ג. ועלי.

ואני רק חשבתי באותו הרגע: "שאני אמות כאן ועכשיו או לחכות לאחר כך...". 

דיברנו על הפגישה שלי עם נועה. על העובדה שג. מרגיש שהסתרתי את זה ממנו (מה שנכון, בהתחלה) ורק לאחריה סיפרתי לו. אמרתי שהחרדה שלי היתה כל כך גדולה שלא יכולתי לאמר אותה במילים.

הרגשתי גם קצת לא נעים, כאילו אני מפקפקת בכישוריו המקצועיים של ע. היועץ שלנו , לאחר שהוא כבר אמר לי שהכל אצליבסדר .

אבל מובן שהוא לא ראה את זה כך. הוא ראה את מה שגם אני ידעתי. שזו לא היתה רק פגישה כדי לדעת שאני נורמלית, אלא זה היה הדבר הכי קרוב שיכולתי להגיע איתו לאמא שלי.

בפגישה עם נועה קיבלתי סוג של עירסול (מהמילה "ערסל") שאף אחד אחר, לא ג. ולא איש מקצוע אחר יכול היה לתת לי את זה.

שאלנו את עצמנו אם גם בתוך הזוגיות אפשר לערסל אחד את השני, אם מורידים שליטה והגנות כדי להגיע למצב כזה...
 

ג. העלה שוב את עניין הבלוג שלי. אמר שביום יום לא חושב עליו אלא רק כאן, בפגישה, כי כאן הוא מרשה לעצמו, כנראה, לחשוב עליו ולדבר עליו. מרגיש מוגן? יכול להיות.

כל פעם שעולה הנושא הזה, בו הוא מדגיש את העובדה שהוא מקבל את כתיבתי, ולא מחפש את הבלוג ואפילו לא נכנס לאתר, אני מרגישה שאני רוצה שהקרקע תבלע אותו.

וחשבתי אתמול, איזה מזל שבסופו של דבר הסכמתי עם השכל הישר והפכתי את הבלוג ההוא, הישן לפרטי.

במיוחד שג. אמר/שאל בחיוך: אולי יום אחד תראי לי אותו...

בטח חשבתי, למה לא, בדרך לרבנות , כדי שנקצר את התהליך... .
 

ואז עלה גם עניין הסודות. מישהו אמר משפט כמו: הרי אין סודות בחדר הזה...

וע. הסתכל עלינו והשיב שזה לא מדוייק, בהחלט יש סודות ויש סודות שלא נכנסים לחדר הזה.

ואני רציתי למות באותו הרגע...

למרות כל הנושאים שעלו בפגישה אתמול , שהיתה ארוכה מהרגיל, ולא בפעם הראשונה (וגם על זה דברנו) והמצבים שהייתי צריכה להתמודד איתם, לא הרגשתי בסופה כאילו עבר עלי מכבש...דבר משמח לכשעצמו.

שוב הרגשנו , ג. ואני , שנפל בחלקנו מזל גדול לעבור את הייעוץ שלנו ביחד עם ע.

****************************************************

בערב, לאחר ההתעמלות, נכנסתי קצת לישרא וקראתי את הפוסט של יעלה על המשפחה שלה. זה כל כך התחבר לי עם מה שאני מרגישה.

במיוחד כלפי אמא שלי , בתקופה הזו.

כמו שאמרתי לנועה, אם ההורים שלי יורדים עכשיו מהשמיים ורואים אותי, הם על המקום מקבלים התקף לב...

כל כך חסרים לי, כל כך רוצה שיהיו כאן לראות אותי, לראות אותנו...

לפעמים אני חושבת לכתוב פוסט עליהם, על המשפחה שלי, אבל מרגישה שלא יכולה, עדיין לא.

שלחתי לאחותי מייל ארוך על הפגישה עם נועה. פעם אפילו לא הייתי חושבת לשתף אותה במה שעבר עלי והיום...עליה אני אכתוב בקרוב (לפי בקשת הקהל...).

*********************************************

יוצאת היום מוקדם ב 16.00 למרות שאני לא הולכת ללמודים (ממשיכים בשיעור הפאוור פוינט), החלטתי ללכת להסתובב קצת בחנויות , לעשות ספורט, לעבוד על ספריית המועדפים שלי שעדיין לא עשיתי שם דבר וכך היום יסתיים לו.

מחר אני נפגשת עם אודרי. עברו כבר כמעט 3.5 שנים מאז שעבדנו ביחד אצל האחיות מהעיתון שהיה פעם הנפוץ במדינה (זה לא חידת הגיון, פשוט אנשים קצת ידועים...). מאז שמרנו על קשר , במיוחד במיילים , רוב הדברים הכי טובים שלי באים ממנה.

נפגשנו בפעם האחרונה לפני יותר מחצי שנה. כשהייתי בשיא הדיכאון.

היא עזבה את העיתון ויושבת עכשיו בבית. הזדמנות פז להיפגש. היא יודעת שעובר עלי משהו אבל לא יודעת פרטים.

כבר בטלפון אמרה לי שאני נשמעת נהדר (כן, הקול שלי כנראה "חי" יותר ממה שהיה פעם), קבענו להפגש מחר אחר הצהריים. 
 

שמתי לב שבכל מקום עבודה שעבדתי נשארתי בקשר לאורך שנים עם לפחות אדם אחד, ויש אחת שבכלל גיליתי אותה אחרי שעזבתי והיא נפש תאומה שלי.

מה זה אומר? לא יודעת, רק מרגישה שהרווחתי מזה... ואני חשבתי פעם, כשהייתי נערה , שאני לא יודעת ולא יכולה ליצור חברויות...
 

**********************************************
נראה לי שהחלק האחרון של הפוסט הזה הוא קצת הזוי...
רוצה שהיום הזה כבר יגמר...
ולהיות מחר אחר הצהריים...
די, סוגרת את הפוסט לפני שיעיפו אותי מכאן בצווחות...פמה כותבת שטויות....