קמתי בחמש  בבוקר.

אחרי פחות מארבע שעות שינה.

פגישה בשמונה בבוקר, בבית חולים שניידר עם הפסיכולוגית של א. הצעיר (הוא כבר הפסיק ללכת אליה, אבל אנחנו ממשיכים כי טוב לכל הצדדים עם הפגישות הללו ) מאלצת אותנו לצאת בשעה מוקדמת מכל בחינה אפשרית כדי לנסות ולצלוח באופן שפוי יחסית, את פקקי בוקר יום ראשון ובכלל של כבישי מרכז הארץ בשעות הבוקר.

כשיצאנו ג. הבכור היה עדיין בדרכו הביתה עם המכונית שלי מהחברה שלו.

 כשהגיע התברר שאין לו מפתח (זה הרי  רק עניין של זמן מתי הסג"מ היקיר לי יאבד את חייליו ו/או את נשקו וכולנו נבקר אותו בכלא 4או 6-המופיע במילות שירם האלמותי של הגששים "בן עתלית לבין חיפה כלא שש הוא שם נמצא, אם תרצה לראות אותי, בכלא שש תמצא אותי,  ווי לי, ווי לי , ווי לי" ) ומא. הצעיר היתה דממה.

בשלווה סטואית ישב הבכור בבית הקפה שמול הבית אכל בורקס, צילצל לשווא אל הטלפונים המושתקים של כולנו וקיווה לטוב.

אנחנו בנתיים בררנו סוגיות אלו ואחרות עם הפסיכולוגית ובסופן התברר לנו שכנראה לכולנו יש הפרעת קשב וריכוז ו/או לקויות אלו ואחרות שאנחנו מצליחים בצורה די סבירה לחיות ולהתמודד איתם ביום יום.

כשיצאנו מהפסיכולוגית, קצת לפני תשע חיברנו את הבכור מהעופף  עם המפתח של אחיו הצעיר שהיה , לשם שינוי ובאופן מדהים למדי בבית הספר, ולא בגלל שהצעיר מבריז או משהו כזה (חס וחלילה! הבן שלי?מבריז?  לא ישמע כדבר הזה!! ) אלא כי משום מה, יום לימודים ממוצע במגמה של הצעיר מתחיל בסביבות 11.00 ומסתיים  בשעה 13.00 מ ק ס י מ ו ם!!

מצד שני, אולי עדיף כך...

ואחר כך לקח לנו שעה(!!!) שלמה, תמימה ועגולה להגיע מפתח תקווה לאורכו של רחוב ז'בוטינסקי עד לבורסה ברמת גן.

בוקר טוב.

שבוע חדש.

וברור לי שמצבי הנוכחי הוא בעצם הצגה אחת גדולה ולאחר חדר הכושר, מקלחת חמה והחלק השני בפרק הגמר של "המתמחה" אני אקרוס לי בנחת ובאווריריות של בלון שהרוח נמוגה מתוכו לתוך שמיכת הפוך.

או שלא.