סערו ורגשו בחלל המשרד כשנכנסתי אליו בבוקר.

אמוציות, בכוונה כי למילה הלועזית יש טווח רחב יותר של אפשרויות להגדיר את אותו הדבר החמקמק שבעברית נקרא "רגשות".

כי בתוך הסערה השקטה לכאורה שהיתה שם היה גם חשש ואגו.

הרבה אגו.

ואולי בעצם זה מהות הכל.

המשרד גָדַל.

ממקום קטן שמתנהל בקלילות הישראלית הידועה בשמה "יהיה בסדר" ותוך כדי כיבוי שרפות בלתי פוסק, כשכל אחד עושה יותר מדבר אחד שאותו הוא אמור לעשות והערבוב בין הדברים והאנשים הוא חביב למדי, הוא הופך למשהו שכבר נזקק לנהלים ברורים ולסוג של משמעת שבאה מלמעלה אחרת יגיע היום והשרפה המקומית לא תכבה אלא תשרוף את המשרד עליו.

ולא לכולם קל לקבל את זה, ולא כולם מוכנים שילקחו מהם תפקידים שהיו שלהם וינתנו לאיש מקצוע שיוכל לנהל אותם בדרך הנכונה והטובה ביותר למקום ולצרכיו.

ושוב, ותמיד, אפילו אם לכאורה מתכחשים לעצם קיומו, ישנו

האגו.

וכשהוא מעורב בחשש שאולי דוחקים את רגלינו מחוץ למשרד (ואין הכוונה כאן לפיטורים אלא משהו אחר, איטי וסמוי מין העין),

יכולה להיות לו עוצמה הרסנית ממש.

ואני ניצבת באמצע.

פחות או יותר.

והצדדים מרגישים די בנוח לבוא אלי, כל אחד בזמנו שלו ולפרוק אצלי את תחושותיו.

את האמוציות שלו.

ואני מקשיבה להם, לרוב בלי לומר את דעתי אלא רק נותנת להם להוציא את הדברים ולהמשיך הלאה, ושמחה לראות איך בעבר, סיטואציה כזאת היתה הופכת עבורי להוריקן ריגשי שהיה סוחף אותי למקומות עמוקים וחשוכים לגמרי שלא תמיד היה להם קשר לדברים עצמם.

ולא עוד.

וכל האמור לעיל כלל אינו קשור בי באופן אישי ובמקומי במשרד וגם אינו מפחית מהעובדה שאני עדיין נכנסת לשם, בכל יום,  עם שמחה קטנה בלב ועם חיוך על הפנים.

(ואם דרלינג כבר מבקשת אז הנה )