כתבתי ושלחתי לו את ההודעה כשהדמעות מציפות את עיני.

אני מאוכזבת וכואבת, אמרתי לו בשיחת הטלפון שלנו אחר כך, כי תמיד הערכתי עד כדי הערצה את היכולת שלך לראות את מצבך כפי שהוא בעיניים פקוחות ולהחליט לעזור לעצמך אפילו אם יש צורך לעשות צעדים דרסטיים ולא פשוטים כמו לחזור על כיתה ט' , ואילו עכשיו כאילו הרמת ידיים ואתה לא מוכן לעשות דבר למענך.

שיחת טלפון עם היועצת של א. הצעיר.

מתברר שבחודשים האחרונים היא חזרה ובקשה ממנו לעשות את הצעדים הדרושים (להבחן בעל פה למשל)  כדי להגיש ולקבל ממשרד החינוך את האישור למבחנים המותאמים בכתב ובעל פה שמגיעים לו לפי האיבחון שעבר לפני שנה וחצי.

והוא , באופן עקבי לגמרי, סירב שוב ושוב.

היא רדפה אחריו והוא ברח ממנה.

עד היום, התאריך האחרון בו למעשה אפשר לפנות למשרד החינוך אבל לנו בעצם אין עם מה לפנות מלבד האיבחון עצמו וזה, כנראה, לא מספיק.

ואני, ששמעתי רק היום  על מסכת הנסיונות שלה להביא אותו להעזר במה שהמערכת מוכנה לתת ולבוא לקראתו ועל הסירוב שלו להעזר בה, הרגשתי איך הכל סוגר עלי ואת תחושת חוסר היכולת  והאונים העמוקה והמייאשת  שלי לעשות משהו

כשהוא לא מוכן לעזור לעצמו.

ומכאן באו הדמעות.

ומכאן באה הודעת הסמס ששלחתי לו לאחר סיום השיחה איתה.

ואחר כך התקשר אלי מהבית ואמר לי עד כמה ריגש אותו הסמס שלי, העציב אותו ויחד עם השיחה עם היועצת בעצם פקח את עינייו והבין שכולם רוצים בטובתו.

וגם הוא.

ובערב, כשישבנו לשוחח על כוס שוקו חם וקפה הפוך ב"ארומה" אמר לי שמבחינתו, בתחושתו, כל אישור שהיה נותן לקבלת העזרה הזאת כאילו מטביעה עליו חותמת שהוא "חסר יכולת"."טיפש".

"פגום".

ולא משנה עד כמה גדולים הכישורים והכשרונות האחרים שבו, את החותמת הזאת, בתוכו,

הוא לא יכול היה לשאת...

(ובשיחה עם היועצת נקבע שהוא יקבל שיכתוב ושיעתוק של המבחנים , דהיינו , יקריא את תשובותיו בעל פה למורה שיכתוב אותם.

אבל זה לא העיקר.

העיקר זה הוא.

הבין.

והחליט.

לעזור לעצמו.

ומכאן, השמיים הם הגבול).