כבר זמן אני מסתובבת בתוכי עם המחשבה שהולכת ומתפתחת לסוג של תשוקה ללבד.

רק אני עם עצמי.

ספרים.

מוסיקה.

דממה.

צימר.

הרים.

יערות.

רחוק.

כמו לפני שנתיים.

אני מרגישה מוצפת ומלאה עד גדותי בדברים רבים כל כך וחשה שרק במקום שהוא שונה מכל המוכר לי אוכל לתת לדברים לשקוע בתוכי כדי לפנות  מקום לדברים אחרים שיבואו.

לפנות מקום לי.

והפעם, בניגוד לפעם הקודמת זאת אינה סוג של פנטזיה.

של בריחה.

מהבית. מהזוגיות. ממנו.

מעצמי.

בריחה שבאה מתוך אהבה וכמיהה למישהו אחר שלא יכול היה להיות שלי.

הפעם זאת הליכה כדי  להתמלא מתוך

עצמי.

והיום בבוקר,  אחרי שאני הולכת ומסתובבת בתוך עצמי כמו  סביבון כבר כמה וכמה שבועות, מצאתי את העיתוי הנכון לומר את זה לג.

הייתה שתיקה.

ראיתי אותו לוקח נשימה עמוקה והפנים שלו מתכנסות לתוך עצמן באופן שאני מכירה בעיניים עצומות כאילו מתוך עצמי ממש.

כל הפחדים שלי עולים , אמר לי.

ואני חיבקתי.

אין פחד הפעם.

אין.

אני כאן.

רק פורשת כנפיים לעיתים. כדי שאוכל להשאר...