במסגרת הנסיון להבין את תחושת "שק האיגרוף" והטלטלה שאוחזת אותי לפעמים בגלל משפט או מילה קטנה, עלו הדברים הבאים:

 הצורך להכניס/להשאיר מימד של סערה ודרמה בחיי, שביוםיום שלהם הם כבר פחות סוערים או שהמקומות שסערו בעבר הפכו למאוזנים ומכאן גם לרוגעים ושלווים יותר, מתוך חשש תת מודע, ש"אם אין סערה אזי אין חיים". 

ההשלכה על עצמי בכל פעם שאני מרגישה שהאחרים אינם "פנויים" אלי ובעצם אני זאת שאינה פנויה אל ולעצמי.

אה, כן.

וגם אגו.  

ותודה לחברותי המאוד אהובות שהביאו אותי עד הלום .