השנה הזאת מתחלקת לשתיים מבחינתי.

לפני פולין, ולאחריה.

במבט לאחור, זאת היתה נקודת המפנה שלי השנה.

השנה החלה עם הנסיעה לרומניה והדברים שספגתי שם, השקט שחזר לחיי לאחר זמן רב כל כך שלא היה בו, היה בין הדברים שנתנו לי את הכוח  לצאת, סוף סוף ממערכת היחסים המסובכת והבלתי נתנת לפיתרון עם יוני.

ושם, בהחלטה וביכולת שלי לשים גבול לכאב, התחיל מפנה מסויים, שהמשיך עם קשר חדש שנבנה לאט לאט  לאורך חודשים  והיה בו הרבה מין המתיקות שחיפשתי ורציתי בקשר כזה , והיה בו גם מין התיקון שיכולתי לעשות עם עצמי לאחר יוני.

ובה בעת היתה גם התקופה בה הופסקה עבודתי ומצאתי את עצמי בבית, קצת  תלושה מהשגרה הסואנת שלי ונאלצת למצוא בעצמי , לא תמיד בהצלחה גדולה,  מקורות עניין אינטנסיביים שימלאו את יומי.

ולא תמיד היה לי קל ולא תמיד יכולתי לשאת את עצמי בימים ההם.

ובדיוק באמצעיתה של השנה הזאת, כאילו מישהו רצה לחתוך אותה בסימטריה מסויימת , באה הנסיעה הבלתי צפויה והמשברית לפולין.

באופן משונה כלשהו,  אני מתגעגעת לשם (ובאותו אופן משונה אפילו יותר, גם ג. מודה שהוא מתגעגע לשם), למקום ולתקופה הקצרה אך המרוכזת אליה נזרקתי ללא תכנון וללא רצון, עם הדברים הלא פשוטים שהיו שם ביום יום, ויחד עם זאת, היה בה משהו מיוחד.

משהו מעצב...

כשאני חושבת על השבועיים הללו , לבד בעיר זרה אני מנסה להגיע לדבר אליו אני מתגעגעת ואני מוצאת שם בעצם אוסף של דברים.

כי מהרגע שבו הוברר לי למעלה מכל ספק שג. יצא ממצב של סכנת חיים יכולתי לנוע ולהשתלב בקלות למספר מצבים שונים החל מהשהייה היומיומית של מספר שעות בבית החולים עם ג. (שהיתה באופן מפליא עבורי מאוד נינוחה ורגועה) היציאה לעיר לצורך התאווררות כשאני מסתובבת לבדי וללא חשש בעיר ששפתה זרה לי לחלוטין, הקשר עם אנשים מהקהילה הישראלית שאימצו אותנו בחום רב כל כך,

ומעל לכל, כנראה, הלבד הפיסי שלי שלא בא איתו "לבד" נפשי כי הרגשתי מוקפת באנשים האהובים ואוהבים אותי גם ממרחק אלפי קילומטרים.

הזמן שהיה לי עם עצמי והכוח שכבר היה בתוכי נתן לי את האפשרות להתמודד עם המשבר הספציפי שבגינו הגעתי לוורשה וגם עם משברים , רחוקים וקרובים שצצו במהלך התקופה  ולגם לאחריה.

וכשחזרתי משם, לתוך החצי השני של השנה ולאחר חודש של משבר פוסט טראומטי , הדברים החלו להסתדר כמו קוביות דומינו שמתחברות אחת לשניה באופן הכי פשוט והכי נכון.

עבודה מרתקת, מהנה ומספקת במקום שמרגיש לי כמו בבית (עם סיטואציות שלעיתים מזכירות משפחה ובית ) ונסיון, שלא צלח ולמרות זאת היה מרגש ומאתגר, להתקבל לקורס דיילות אוויר של אלעל.

מקורות עניין חדשים ומחודשים שממלאים את ימי , יחד עם שמירת קשר הדוק עם אנשים קרובים, אהובים וחשובים לי.

רצון ויכולת לנסות שוב לבדוק דברים שלא צלחו  בעבר (יוני) ולחתוך במהירות עם ההכרה שגם הפעם זה לא יוביל לשום מקום, ואז, כשניקיתי את שיירי העבר, נפתח פתאום צוהר ממקום חדש/ישן שמאפשר לי לחוות את הדברים אותם רציתי מלכתחילה בצורה המלאה , המרגשת ויחד עם זאת גם השלווה ביותר עד כה.

ומעל כל זה ישנה החזרה שלי הביתה.

החזרה הנפשית כי פיזית אף פעם הרי לא הלכתי משם.

והחזרה הזאת, שהחלה לאיטה בקיץ שעבר, התגברה בשהייה הכפויה בפולין שמצאנו בה את הנינוחות של השהייה בשניים ובאה בתוכי לידי הכרה גמורה בחודשים שעברו מאז והלאה.

אני סוגרת את השנה כשאני חוזרת הביתה לג. ולזוגיות שלנו (נפשית , כי פיזית הרי לא עזבתי מעולם),  והחזרה הזאת באה לידי ביטוי ביותר מעצם העניין עצמו, באוסף של מחוות ודברים קטנים שהעשיה וההתעסקות בהם היא מהות החזרה.

והיום אני יודעת שאפילו אם לעיתים אני זקוקה לצאת מהבית ולטייל לבדי בשבילים נפרדים,

אני חוזרת כדי להשאר.

ומבחינתי, זה אולי הדבר שמרגש אותי ביותר השנה.

(סוג של סיכום שנה - וקוקסטה, בלי פרצופים כי התאפקתי הרבה זמן... , )