סאגת הנעליים הסתיימה...

שבוע וחצי הלכתי איתן יום יום, ימים של עבודה , ימים של עבודה, ימים של ישיבה בעיקר, ימים של הליכה מרובה, ולא נשברתי...

לפעמים לא הבנתי למה.

למה אני ממשיכה ללכת איתן כשכל כך כואב לי, כשאני, מרוב כאבים,  מתחילה להכיר אישית כל עצם ועצם בכף הרגל (ומקטע שקראתי פעם הבנתי שיש לא מעט עצמות שם, במקום ההוא, שאמור לדאוג לעמידתנו האיתנה...) שמתחננת בפני שאתן לה מנוחה ומרגוע...

מה הביא אותי לא לוותר ולשים אותן בצד לאחר שגם אחרי מספר ימים של נסיונות בלתי פוסקים להתרגל, הרגליים דאבו לי גם כשלא היו נעולות בנעליים ההן...?

כי חונכתי שמשהו שמתחילים לא מפסיקים באמצע?

כי הלכתי שבי אחרי גחמה ועל זה אני צריכה לשלם אפילו בכאב?

כי אני עקשנית?

כי הן נעליים יפות ואהבתי את הרגל שלי בתוכן?

כי אהבתי אותן?

כל התשובות למעלה נכונות..

מצאתי את עצמי במערכת יחסים מאוד מסויימת עם הנעליים האלה, יחסי אהבה/כאב כשאני משתדלת לרצות אותן, ללכת איתן עוד ועוד , להוכיח להן שמגיע לי להיות בתוכן, בתקווה שהן יתרככו ויהפכו לי לנוחות ואילו הן, מצידן, עקשניות ונשארות בשלהן (טוב, הן נעליים סיניות והסינים ידועים בעקשנות שלהם...ומצד שני, הבנתי למה לפעמים הרגשתי כמו נשות סין בשנים שחיתלו באכזריות את רגליהן כדי להקטינן...), דורשות ממני עוד ועוד ללא התייחסות לקולות התחינה שבאים ממני...

לאט לאט התגבשה בתוכי ההבנה שאין ברירה, עם הכל האהבה שלי אליהן, והנסיונות ללכת לקראתן, אני פשוט לא אשרוד עוד שבוע כזה איתן והחלטתי שאין ברירה, חייבת לקנות זוג נעליים נוסף ליום יום והן, ישכנו כאחר כבוד בארון ויצאו רק לארועים מיוחדים או לימים קלים במיוחד בעבודה...

וכך לאחר חיפושים רבים, ולאחר שעברנו אתמול, קוקסטה ואני, את כל חנויות הנעליים בקניון בעיר ההדרים והמדע (טוב, נו, רחובות

) מצאתי אותן , את הנעליים המיוחלות...

ולא מיד...

עוד מדדתי נעליים אחרות, כששוב אופפת אותי תחושה מעורבת של אכזבה/שמחה על שעדיין אני נשארת איתן, כואבת אבל איתן, אבל אז, הן פתאום הציצו מאחורי נעליים אחרות, עומדות שם חבויות ומחכות שיגלו אותן...

הסתכלתי, לקחתי ומדדתי...

הרגשתי איך הן עוטפות באהבה את רגלי הדוויות, מחבקות, נותנות לעור ללטף אותן ונותנות להן לנוח, לנשום...

הקליק היה הדדי ומיידי...לא נפרדנו יותר...

שילמתי את מחירן (בזהב, בזהב...טוב, נו הן ספרדיות...) ומאז אני הולכת ומציצה בהן מעת לעת, בחיוך אוהב ושמח...

ואחרי כל זאת, אני רק לא מבינה מדוע כשהנחתי את הנעליים השניות בארון, הרגשתי , לרגע, כאילו נטשתי אותן...

וקוקסטה קנתה לי ליום ההולדת את הדיסק של סיימון וגרפונקל...