פעמיים הערב/הלילה מצאתי את עצמי תועה בדרכים הכל כך מוכרות לי בעירי.

בתחילת הערב פניתי, באופן בלתי מודע, לכביש המוביל לתחנת הרכבת במקום להמשיך ישר וכך עשיתי הקפה של כמעט חצי עיר ובכל זאת הגעתי בדיוק בזמן, על הדקה , למקום בו הייתי צריכה להיות.

ובסופו של הערב, חשבתי לקצר בדרך הביתה ומצאתי את עצמי מטיילת עם המכונית ברחובות שחלקם חדשים לי לגמרי למרות שאני חיה בעיר הזאת כמעט עשרים שנה.

ובשלב מסויים, כשכבר יצאתי מתוך הבלבול של סבך הכבישים החלטתי לנסוע דווקא ברחוב הראשי , המואר והתוסס יותר (יחסית, באמת יחסית ) מעשר לנוע ברחובות הסמוכים שכבר עטופים בשינה עמוקה של תחילת הלילה.

והיום היה מין יום שכל דבר בו היה קרוב כמעט לפיצוץ, שגם הגיע במידה מסויימת, כשמצב הרוח הכל כך שפוף שלי התנגש עם מצב הרוח הכל כך לחוץ של הדוקטור שהדמעות שפרצו בי פתאום היו כל כך צפויות ונדרשות.

ואחר כך הייתה רגיעה ומין שקט כזה שכולם כמובן הרגישו שמשהו לא ממש בסדר, אבל אני, שהייתי עם דמעות על סף העיניים, לא הייתי מסוגלת אפילו לנסות ולהסביר על מה ולמה.

וכל כך נמוך דישדשתי שאפילו עברה בתוכי המחשבה שאולי אוותר על הסדנא היום בערב.

אבל לא וויתרתי ובדיוק כפי שתארתי לעצמי, זה היה המנוף שאיתו הצלחתי להתחיל להתרומם ולחזור לעצמי.

פחות או יותר.

דיברנו הערב על תגובתיות.

על המנגנון האוטומטי שנבנה בתוכנו ואיתו אנחנו מגיבים למצבים שניקרים בדרכנו בחיי היוםיום ובכלל.

נגענו בכל מיני סוגי תגובות ואחת מהן היתה היכולת והמוכנות להעזר בחברים טובים אפילו בלי לבקש את העזרה.

כי לפעמים לא צריך לעשות.

מספיק להיות .