איך יודעים מהו שביל הזהב?

אותו קו חמקמק שאמור להראות לי את ההבדל בין היכולת והרצון שלי להיות אמיתית ונאמנה לעצמי ולרגשותי ובין ההבנה שלי לדברים שקורים עכשיו, לשינויים שחלים וההסתגלות אליהם...

הקו המבדיל בין ההבנה העמוקה שלי לצרכים של האחר (ובלהבין אני הרי אלופה...) ובין ההקשבה וההליכה עם הצרכים שלי?

הבוקר יכולתי להסתכל על עצמי מהצד, משועשעת במקצת, ולראות איך אני הולכת בטבעיות כל כך גדולה לתבניות המוכרות לי מאז ומתמיד, לרצון להרים את החומות שהורדו לגמרי ולמעשה נותצו ולא קיימות יותר, אבל אפשר לבנות אותן די מהר ובקלות יחסית, אם רוצים, אם מחליטים...אם מרגישים...

הסתכלתי על עצמי מהצד ואמרתי , שוב?

כי מה הן אותן חומות שרציתי להעלות שוב? מדוע הן שם, מדוע היו שם ?

בראש ובראשונה, ורק מהפחד להפגע...

ואיך הן נראות אותן החומות?

הן גבוהות, חומות-שחורות, חסינות לכל סוג של רגש, אינן חדירות לכל תחושה...

מחליטים לא להרגיש.

לא מחכים, לא מצפים, לא מתאכזבים , לא כואבים...

אבל זה לא בא מהמקום האמיתי, זה בא מ"כאילו"...

כי לא באמת אני "לא מחכה", לא באמת אני "לא מצפה"...לא באמת אני לא מרגישה...

וזה יוצר סוג של זיוף...אני כאילו חזקה, אבל למעשה, הכי חלשה שבעולם...

חלשה כל כך שכל זיע וניע , כל משב רוח הכי קליל ועדין יכול להפיל אותי לתהומות, להעלות את כל הפחדים, החששות והאימה, את כל שדי השאול שבתוכי...

וזאת הרי היתה התבנית שהתנהלתי איתה כל חיי עד כה...

מתעלמת מעצמי ומרגשותי, חיה בתחושה מדומה של חוזק ועוצמה ונופלת עם נפנפוף כנפי הפרפר בצד השני של העולם, וכל פעם מחדש, לא מבינה מדוע ולמה...הרי אני חזקה? אני הכי חזקה שבעולם...

ולמדתי שאפשר גם אחרת...

שדווקא מההתמקדות ברגש שבי, ברצון שבא מתוך הרגש הזה, בנאמנות לעצמי ולרגשותי, ובביטוי שלהם, לא בכיסוי מזוייף שלהם, אלא דווקא בביטוי שלהם קבל עם ועולם, אז אני מקבלת את הכוחות האמיתיים שלי, אז אני באמת חזקה, איתנה ויכולה לעמוד מול כל רוח סערה...אפילו אם לפעמים אני מרגישה הכי שבירה, הכי פגיעה...

אז לא העלאתי את חומות ההגנה שלי הבוקר...לא ניסיתי אפילו לאסוף את הלבנים כדי לבנות אותן מחדש...

אני לא רוצה את המחיר שהן דורשות ממני, ה"לא להרגיש", ה"אדישות" לכאורה, המחיר הזה, היום, כבד מדי עבורי, מחיר שאני לא מוכנה לשלם כי ההכרות שלי עם עצמי ועם הרגשות שבי ושמפעילים אותי, זה אחת המתנות הגדולות שנתתי לעצמי בשנה האחרונה, בתהליך שאני עוברת...

אז היכן עובר שביל הזהב?

ואולי אין שביל כזה? ואולי הוא פעם כאן, ופעם שם, ופעם לא קיים בכלל?

ואולי הוא לא צריך להיות?

ואולי הוא בתוכי, לכאורה בלתי נראה, אבל הכי בולט , ברור וזועק לאוזניים הרגישות שבתוכי? 

(וכמו תמיד לא לבד)