יש משהו בקול של רוח סערה שמקפל אותנו לתוך עצמנו.

מביא אותנו לעשות את הדברים שמתחברים לחום  ורכות.

למשהו שעוטף.

מחבק.

אינסטינקטיבית אנחנו סוגרים הכל סביבנו ,מתכנסים לתוך לתוך קונכייה שהיא אנחנו עצמנו ובודקים בקפידה שאין שום סדק שדרכו יכול לחדור משהוא מאותה הרוח העזה שבחוץ .

ואצלי בבית הרוח העזה נשמעת בסטריאו פוטוגני (כן, אני יודעת שאין קשר הגיוני בין שתי המילים, אבל מי מחפשת אצלי הגיון ? )  שמקפל בתוכו את כל התחושות והרצונות שעולים בנו כשאנחנו שומעים את רוח סערה בחוץ, ואפילו לא-אוהבת חורף מושבעת שכמוני מוצאת את עצמה חולמת על מקלחת חמה/רותחת, כוס תה צמחים עם דבש וסוכר חום והתכרבלות מול הטלווזיה ("עובדה" התחקיר שעורר סערה ונגנז) או מול ישרא (שום תחקיר כאן לא נגנז, וסערות יש לנו בשפע...) או שניהם גם יחד (כן, יש לי חלוקת קשב די טובה ).

מחדר המדרגות נכנס הביתה ריחו המשכר של מרק עוף ביתי שביום כזה הוא כל כך מתאים שאפילו אדישה למרק כמוני מרגישה באותו הרגע תשוקה עזה לצלחת עמוקה מהנוזל החם והריחני.

היה יום טוב היום.

אמרו שהחורף חוזר.

מחר אני אקטר על כך.

עכשיו אני מתכרבלת

ונהנית.