לא ממש ירד.

בואדי ערה היו טיפות די רציניות שעם הרבה רצון טוב אפשר היה לקרוא להן "גשם" ועמק יזרעאל ואיזור הגבעות שבין צומת ישי לצומת המוביל נראה קצת כמו טוסקנה עם הגבעות הנמוכות, העגולות שמלאות בירוק בין החום של האדמה הרטובה.

נסענו לאחותי.

ארוחת החמין השנתית.

סוג של מסורת שהתחילה לפני מספר שנים, כשאנו, הדור השני במשפחה הנרחבת מאוד, נאלצים ליצור אותה לעצמנו כי המבוגרים, דור ההורים שלנו, הלך כמעט כולו לעולמו.

וכך יש לנו את המפגש בים העצמאות שלפעמים הוא רב משתתפים ולפעמים קטן יותר, קטיף הדובדבנים בצפון הרחוק בחג השבועות וארוחת החמין השנתית שבה מתנקזים לאחותי אני מהדרום ובת הדודה מהצפון על משפחותנו, שאצלנו היא כמובן מצומצמת לגמרי וכוללת רק את ג. ואותי.

היה כיף כמובן.

כמו תמיד.

הנינוחות הזאת של הכרות רבת שנים שבין הנשים שבחבורה ושאליה התחברו עוד לפני שנים רבות הגברים שמאז איתנו.

דיבור , צחוק ואוכל טוב , תערובת שמותירה אותך לאחר מכן בסוג של מלאות נפשית שנוספת על המלאות הגופנית, המחממת והמנחמת של החמין עצמו.

בדרך הביתה החלה השקיעה והיתה נקודה מסויימת בנסיעה מצומת המוביל לתוך עמק יזרעאל , כשהר הכרמל שנישא מולנו נראה כאילו הוא עולה באש.

אחר כך עצרנו בשמורה לעוד קפה (מספר חמש שלי היום ואני כבר מרגישה בהיי כמו על ספידים), ילדים ושימחה והגענו הביתה בלי פקק אחד של מוצ"ש לרפואה, כי הרי אמרו שירד גשם.

ואז נכנסתי למטבח לבשל.

משהו עובר עלי , אין ספק.

זה כבר זמן מה, זה בא לידי ביטוי גם בתחומים אחרים.

אבל אם הייתי זקוקה להוכחה, קיבלתי אותה הערב.

שבוע טוב חברים יקרים, אומרים שהחורף חוזר לשבוע.

אז אומרים...