פרוסת לחם קלויה עד צבע חום זהוב ומרגרינה צהבהבה מרוחה עליו.

זה מה שפינטזתי פתאום כשיצאתי מחדר כושר לאחר אימון ארוך הרבה יותר ממה שאני רגילה לעשות בשנים האחרונות.

ואם נזקקתי להוכחה שהשרירים שלי התעוררו מתרדמת החורף שבה היו בחודשים האחרונים, קיבלתי אותה.

כבר יותר משלוש שנים אני עושה ספורט באופן קבוע, ורק מי שמכיר אותי מלפני השנים האחרונות יודע עד כמה הדבר הוא מהפכני לי , בטטת כורסא מהרמה הגבוהה ביותר.

בשנה האחורנה התמקדתי בהליכות על ההליכון ושיעורי עיצוב ופילאטיס שאכן עשו נפלאות לגזרתי החטובה (נניח...) אבל בזמן האחרון, עם מערכת השעות החדשה שהוכנסה לחדר הכושר היה לי קשה להגיע לשיעורים עצמם והסתפקתי בהליכון בלבד.

מצד שני, התחלתי להתגעגע לתחושה שאני מרגישה את הגוף שלי על כל שריריו.

והיום, לאחר שהכנתי לי תוכנית עבודה על המכשירים עשיתי הכרות מחודשת עם כמה וכמה שרירים שכבר שכחתי שהם נמצאים שם, אבל הם, ברוב טובם דאגו ודואגים גם עכשיו להזכיר לי את קיומם...

אבל,

האדרנלין זורם.

האנדורפינים משתוללים.

והגוף מבקש פחמימות (טוסט...).

ועכשיו אני מרגישה כמו מרחפת על ענן של צמר גפן...

(ואם מישהו יקרא את השורות האחרונות, יחשוב שעשיתי שם משהו אחר לגמרי... )

וכך הגיע לסופו יום ראשון שהאדמה רעדה בו והיה מלא בעיסוקים שונים, לא ממש דחופים או לחוצים אבל השאירו אותי במין תחושה של עומס ועייפות...

ועכשיו, טוסט.