בחיי המקצועיים ביקשתי העלאה במשכורת.

ובעצם, זה התחיל לפני חצי שנה, בראיון הקבלה לעבודה כשאמרתי בדיוק כמה אני רוצה.

כמה אני שווה.

בעיני.

חצי שנה מלאה היום לעבודה שלי במקום ההוא שלפעמים הוא מוטרף לחלוטין , שרוט, כפי שאומרת מנהלת החשבונות המגניבה שלנו, ויחד עם זאת, מקצועי לגמרי והולך וצובר לו שם בקרב אנשי המקצוע.

והמעניין  הוא שהייתי רגועה לחלוטין.

בלי פרפרים בבטן , בלי דין ודברים עם עצמי על מתי וכמה ולמה ואיך.

קמתי בבוקר, ידעתי כי הגיע הזמן, בררתי עם חברות כמה נהוג לדרוש (פעם ראשונה , בכל זאת, לא רציתי להיות יותר מדי גרידי ), נתתי לו לעבור את הפגישות של היום, עמדתי על כך שילך לאכול צהריים (הייתי צריכה אותו רגוע ומנוחם על בטן מלאה) , הצעתי לו לשתות ואמרתי לו שאני רוצה לשתות את הקפה שלי, איתו.

וכך היה.

אצל הדוקטור אין שיחות קצרות.

ישבתי אצלו יותר משעה ועלו שם הרבה דברים שלאו דווקא קשורים אלי, אלא לראייה שלו את המשרד , תוכניות לעתיד והכי חשוב מבחינתי היתה המוכנות שלו ואפילו העידוד והדחיפה, למצוא ולקחת לעצמי נישות נוספות במשרד כשהראייה היא לצאת מתוך הריבוע שהמקום הנוכחי שם אותי בו.

הוא לא היה מוכן כמובן לומר לי מה ואיך, ורק נתן בידי את המשוט לסירה ושלח אותי, לבד,  לגלים.

והגלים עלולים להיות מאוד גבוהים וסוערים כי בתוכם נמצאת

מוניקה שיש לה אמירה באשר לאם בכלל...

עכשיו אני צריכה להחליט מה אני רוצה  ואיך אני הולכת לעשות את זה.

מצד אחד, פחד אימים , מצד שני, סוג של מחמאה מתוך האמון שלו בי , ביכולת להשיג את הדברים ממנה ובכלל...

ובסוף אמרתי לו שאני אוהבת לבוא לכאן, למשרד.

גם אני, אמר לי וחייך, וחשבתי לעצמי שזה לאו דווקא מובן מאליו...

וביקשתי, בטח שביקשתי העלאה במשכורת. וגם אמרתי ב ד י ו ק כמה אני רוצה.

 עכשיו זה יעלה לדיון אצל ההנהלה הראשית , הדוקטורית.

מעניין איך נשמעים דיוני שכר ליד שולחן ארוחת הערב. או במקום אחר לגמרי...  (פויה פמה, תשטפי את הפה שלך עם אקונומיקה!! )

(ועכשיו, אחרי שהעניין הזה גמור התקשרתי והזמנתי מקום להר שלי.

עוד שבועיים אני שם.)