פרחי החורף שלי...

לא יכולה לעמוד מולם...

עושים לי את זה כל פעם מחדש...רואה אותם מביטים בי מסלי הפרחים בדוכנים ובחנויות הפרחים ואז , רק אז עוברת בי ההכרה הברורה שהחורף אכן הגיע ונשאר כאן, לפחות לתקופה הקרובה...

אצלנו (אצלנו ?!) אין רעש, אש ותמרות עשן, אצלנו (?!) מדבר "היתרון האנושי" והשמירה עליו, כפי שאמר מפקד הבא"ח בשיחה עם ההורים לאחר טקס ההשבעה, ואני ששלחתי את אחד היצורים האנושיים היקרים לי ביותר למקום בלתי ידוע ומכאן גם מפחיד במידה מסויימת, שמחתי לשמוע ואהבתי את ששמעתי.... (ולא שלא יקרעו להם את הצורה תוך כדי כך...).

טקס השבעה צהל"י רגיל שלא השתנה כהוא זה מהטקסים שהייתי נוכחת בהם לפני 24 שנים ומרגש אותי במידה שעדיין מתמיהה אותי דווקא לאחר כל כך הרבה שנים...

הביקור בבסיס לאחר מכן, דיכדך אותי במידה מסויימת, הקור שכבר שכן בתוכי עוד מהטקס והבסיס ששוכן בגבעות הצחיחות שליד ערד, חשוף כולו לרוח ואבק המדבר שחסרו לכל פינה אפשרית בגוף...

בסיסים צבאיים מדכאים אותי ובסיסים צבאיים בחורף עוד יותר...שלא נדבר על מאהל בבסיס צבאי (עם מקלחות רחוקות מאוד לטעמי ) ששם ישן לי ג. הבכור שדווקא לא מתרגש יותר מדי מהתנאים הספרטניים יחסית הרחוקים מאוד מהחיים הקודמים שלו, לפני הגיוס...

עדיין מאוד משונה לי לראות אותו כך , גבוה, במדים הירוקים והנעליים הגבוהות האדומות עם הנשק מוצלב על החזה, ומצד שני, לא יכולה שלא להבליע חיוכי גאווה בכל רגע נתון, כשהוא הולך בבסיס וחברים באים וטופחים על כתפו תוך קריאה בשם משפחתו כנהוג במקומות הללו...

דרך ארוכה עוד לפניו (ולפנינו) אבל משום מה, יש בי תחושה שהכל יהיה בסדר...פשוט יהיה בסדר...

וכשכבר הייתי בבית אתמול בלילה, והיום בבוקר הייתי צריכה להזכר ולהתמודד עם הכאב, הכמיהה, והחוסר שלי שבאים ממקום אחר לגמרי...

נרקיסים וכלניות...

לא עמדתי בפיתוי...

קניתי כמה זרים, ומילאתי בהם את הבית...

וריח הנרקיסים המתוק מציף אותו ומתערבב עם הנרות הריחניים שבוערים ונותנים את האור הקסום הזה שלהם...

מתעטפת בהם ובדברים נוספים שעושים לי טוב, שממלאים אותי...

שתהייה שבת שלום חברים יקרים...