| 1/2003
 בלהבין אני טובה...
את מעבירה את היום איכשהו, יוצאת מוקדם יותר לתל אביב לפגישה עם ע. היועץ, מספיקה לריב בדרך עם ג. , נפגשים, צוחקים, על הריב, על איך שפעם היינו מושכים אותו עוד ועוד ועכשיו...עבר, קונים לחם בחנות הלחמים, קפה, נכנסים לפגישה.
מצב רוח לא רע.
מספרים לע. על הריב, צוחקים ביחד....
ואז ע. שואל אותי: מה חשבת כשראית שהוא לא מחכה לך היכן שקבעתם?
"שאי אפשר לסמוך עליו"...
בואו נצא מהעניין הקונקרטי, החיצוני, במה היה היום ואיך זה נפתר וננסה לראות, כמו בחלום, איזה סוג של סמלים הריב הזה מזכיר לנו, הציע ע.
ופנה אלי.
בלי שום הכנה. בלי שום אזהרה מראש...
"את התקופה שהוא היה בשטח, לאו דווקא מקרה אחד, לאורך זמן, ההרגשה הזו, הידיעה הזו..."
ואז נזכרתי.
1 ביולי 1986 , 05.30 בבוקר. אני במקרה אצל ההורים שלי. אמא שלי נכנסת לחדר שלי ואומרת לי: פמה, אבא מת.
לא משנה מה היה אחר כך.
חיפשתי את ג.
הוא היה בתרגיל. בשטח.
לא היו טלפונים ניידים.
אני זוכרת לשאחר זמן מה מצאתי אותו ואמרתי לו שאבא שלי מת. עוד לא יודעים מתי ההלוויה, כנראה מחר.
הוא אמר שיגיע להלוויה. וזהו.
בסדר. הבנתי אותו, בהחלט. הוא היה באמצע תרגיל חטיבתי, והבנתי בהחלט את חשיבותו העניין.
ברור.
היום המשיך איכשהו, אנשים זרמו לבית.
ופתאום ג. הגיע.
התברר שמישהו הודיע למפקדת האוגדה ומפקד האוגדה עצמו נתן לו פקודה לעזוב הכל ולנסוע הביתה.
למחרת, מיד לאחר ההלוויה, הוא חזר לתרגיל...
ואני הבנתי אותו. בהחלט.
הזיכרון הזה, שהחבאתי אותו כל כך חזק כל השנים מאז שטף אותי בזרם והתחלתי לבכות.
דקות ארוכות ישבתי שם בוכה כשכל הגוף רועד לי ולא יכולה להפסיק לבכות.
כשנרגעתי קצת המשכנו לדבר.
ג. סיפר על ההלם שהיה לו כששמע , הוא היה מאוד קשור לאבא שלי והרגיש אובדן נוסף על אובדנם של הוריו. אבל הדרך שלו להתמודד היתה להדחיק ולהמשיך הלאה. לא חשב על העובדה שאולי אני זקוקה לו.
דיברנו על זה שלמעשה ננטשתי באותו יום על ידי שני גברים: אבא שלי ובעלי ואיך זה משפיע והשפיע עלי...
ע. אמר שכדאי לחשוב איך זה משפיע על ההתייחסות שלי לגברים בחיי, אבי, בעלי, בני (ואני חשבתי , גם ד.) , הציפיות שלי מהם...
סיפרתי על ההחלטה שאני לקחתי כשג. התייעץ איתי עם לחזור לצבא שאני לא עומדת בדרכו כי אני לא רוצה שבעוד 20 שנה זה יחזור אלי כבומרנג.
ואצל פמה ההיא, ההחלטה הזו היתה ברזל.
היתה הבנה מוחלטת לעובדה שהיא, ועם הזמן הילדים , באים במקום השני. ואסור היה לערער על ההבנה הזו.
רק לאחר הרבה שנים הבנתי שזה שהסכמתי שיחזור לצבא לא מונע ממני גם לקטר לפעמים...
בלהבין אני טובה.
אני מבינה את כולם.
את בעלי. את הילדים שלי. את החברים והחברות שלי.
אנשים זרים.
את ד.
אני מבינה את הבעיות שלהם, את הקשיים שלהם, את הפחדים שלהם, את הרצונות שלהם.
מבינה. ואז מנסה גם להציל (פוסט מהבלוג הקודם-אין קישור) ולא שואלת שאלות.
בלהבין אני טובה.
ע. העלה רעין שאני הייתי רוצה שיבינו מה קורה ומה אני מרגישה בתוכי, למרות שכלפי חוץ אני מפגישה דברים אחרים, חוזק, כח, ויפעלו לפי איך שאני באמת מרגישה ולא מה שאני מראה...
אמרתי לו שהוא צודק לחלוטין...
הפגישה לא היתה פגישה של הטחת האשמות. אין מה להטיח אשמה על דברים שלפני הרבה שנים. במיוחד שהרבה השתנה מאז. אני לא מבזבזת אנרגיה על העבר.
הרגשתי לאחר הפגישה כאילו עברה עלי שיירה של מכבשים.
נוסעת לכיוון התחנה.
לא מצליחה להפסיק לבכות. משהו שהודחק הרבה מאוד שנים נפתח ללא שום הכנה מוקדמת, והכאב היה גדול.
מגיעה. סוגרת את הדלת מאחורי. הכל נשאר מאחורה. שקט.
12.00 בלילה , נוסעת הביתה, שומעת גלגל"צ, מוסיקה אלטרנטיבית (פמה, את מוסיקה אלטרנטיבית...), נרדמת.
בבוקר קמה מהמיטה עם מועקה כל כך כבדה בלב...
מה קורה לך, ד. כבר בראש שלך, כבר את בלחץ?
לא לא ד. אבא שלי
לא מצליחה להפסיק לבכות. ג. מחבק ואוהב.
וגם עכשיו כשאני כותבת...
יש לי הרגשה שזה יהיה יום קשה...
| |
| כינוי:
בת: 65
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
