את גלגלי המוח שלי חורקים.

אפשר לומר שהיום בעצם התחלתי את שלב ההתלמדות שלי בתחום/בנישה אליה החלטתי להכנס בעידודו  של הדוקטור ובהסכמתה שבשתיקה (שכלל אין לזלזל בה) של מוניקה.

והדבר הראשון שניתן לי לעשות היה למלא טופס.

כל כך פשוט.

אני בטוחה שבעוד זמן מה אני אמלא אותו בעיניים חצי עצומות ולא אפספס דבר, אבל היום הייתי כמו ילדה קטנה ביום הראשון של כיתה א' שלומדת לכתוב:

א'.

ב'.

ג'.

והפה היה חצי פעור והלשון קצת בחוץ, העיניים מצומצמות וכל כולי מרוכזת באותם הסנטימטרים של הטופס שעל המחשב ובפרטים הכל כך טריוויאלים שהייתי צריכה להכניס אותם לשם.

וכאילו כל חיי היו תלויים בכך.

וכשסיימתי (לאחר אי אילו תיקונים נדרשים) לשביעות רצון כל נוגעים בדבר הרגשתי את התחושה הכמו אורגזמית של ההקלה שנמסכת בגוף כמו לאחר מאמץ גופני/נפשי חזק ביותר.

ובסופו של היום הלכתי לדוקטור ואמרתי לו עד כמה נהנתי מאותה הפעולה הפשוטה של מילוי הטופס שמבחינתי היא בעצם חציית קו מסויים שתחילתו היום וסופו מי ישורנו.

ובאותה הנשימה ביקשתי שלושה ימי חופשה בשבוע הבא.

אני נוסעת להרים שלי...

(ובסופו היותר סופי את היום נאמר לי שאני נראית 10 ורק נימוס ארופאי מעודן מנע , כנראה,  את השימוש במילה "כוּסית" )