לאו דווקא בסדר הזה ולאו דווקא יחדיו, כך גיליתי אצלי, מסלקים ממני כל כאב ראש, אפילו כזה שקדח בתוכי לאורך כל היום כולו.

היום היה תורו של ג. הבכור, ששבוע ה"רגילה" שלו, שבעבר היה מכניס אותי למתח ומצב רוח חצי קרבי מול ההתנהלות שלו בבית, הפך לימים של עונג.

עם הסעה יומית לרכבת בבוקר ובערב.

עם שיחות קטנות פה ושם.

צחוקים .

וגם קצת כעס פה ושם (שהתפוגג במהרה בעיקר בגלל התגובות הבוגרות/מקבלות שלו) על היכולת שלו להכנס למצב כאילו קטטוני בו הוא כל כך מרוכז רק בעצמו שכל העולם האחר מסביבו לא קיים כמעט.

קבענו לקפה אחרי העבודה שהפך כמובן לארוחה מלאה עבורו (הבחור בהחלט יודע באיזה צד של הפרוסה מרוחה החמאה או לפחות האנטרקוט שבצלחת...) ושיחה שהחלה לאיטה בגלל התכנסות פנימית שלו , ומקדחה שקדחה בתוך ראשי, הפכה לשעתיים בהן נגענו בנושאים רבים כל כך שקשורים בדברים שברומו של עולם, הסטוריה, אקטואליה, מחשבות, תוכניות.

עבר. הווה. עתיד.

ואני לא יכולה להמלט מהדמיון וההקבלה שאני מוצאת בקשר שמתפתח מחדש ביני לבינו כפי שהיה ביני לבין אבא שלי, שאיתו היו לי השיחות העמוקות ביותר שעיצבו, במידה די רבה, את השקפת עולמי כפי שהיא עד היום הזה.

ואחר כך הוא לקח את המכונית ואני הלכתי ברגל, כמעט מרחפת  הביתה  כמו בימים ההם שהחושך הקר שמסביב היה משמש מסתור לדמעות שהיו זולגות ממני.

רק שהפעם הוא הסתיר את החיוך שעל פני...

(וכן, הכותרת היא סוג של טיזר.

בעצם, טיזר מובהק לגמרי...)