זה להתחיל את הבוקר בנחת.

 לצאת עם מרווח זמן יפה מהבית,

לדעת שיש סיכוי יפה מאוד להגיע לרכבת בנחת 10 דקות לפני הזמן,

להתקע אותן 10 דקות יקרות ברמזור שבחר להתקלקל אך ורק לכיוון שאני הייתי צריכה לפנות אליו,

לעבור באדום,

להגיע על קצות העצבים לחניון בשתי הדקות האחרונות,

לרוץ לתחנה על עקבים דקיקים וגבוהים,

להגיע חסרת נשימה , להעביר את הכרטיס,

לעלות בריצה במדרגות הנעות,

להגיע לרציף ,

ללחוץ על הכפתור שמסרב לפתוח את דלת הרכבת,

ולראות אותה מתחילה לנסוע למול עיני הכלות.

ואחר כך,

לחכות 20 דקות לרכבת הבאה שמביאה אותי רק לתחנה הבאה,

ומשם,

לנסוע

ב ע מ י ד ה

את כל הדרך לתל אביב.

בוקר טוב,

יום ראשון.

* (סוג של השראה שקיבלתי כאן)