לאחר ארוחת הצהריים עם אחותי במעלות, בכביש היורד מצוריאל לכיוון חורפייש.

blur מתחילים לשיר to the end.

לשיר הזה, עם ההרמוניה שלו,  יש יכולת לסחוף אותי למקומות שאני מגלה בעצמי בכל פעם מחדש.

ידעתי שאני לא חוזרת לבקתה, שאני נותנת לעצמי לנסוע לאן שהכביש יקח אותי.

לאן שהרוח תשא אותי.

בלי לחשוש לתעות בדרך, הן בגלל יכולת ניווט לא רעה באופן בסיסי והן מתוך הידיעה שבסופו של דבר, אני אגיע בדיוק לאן שאני רוצה וצריכה להגיע, נתתי לעצמי לשייט בכבישים הריקים של הצפון הרחוק, כשברוב הזמן אני נוסעת לבדי ורק לעיתים עובר אותי רכב צבאי זה או אחר.

נוסעת בין ישובי ההר, הקיבוצים ומושבי הלולים ( שנקראים כך כי זה הענף החקלאי היחיד שאפשר לגדל בכמויות גדולות), בין מקומות ששם עיטר את מהדורות החדשות וחלומות  הלילה הקשים של שנות ילדותי, נערותי ובגרותי

לבנון מצידי האחד.

ויערות האלונים הצפופים כשבינהם לעיתים קבוצות עצי מחט ארופאיים לחלוטין במין ירוק כסוף , מצידי השני.

ואני כל כך רחוקה מהמקומות הרגילים לי,

ואני מרגישה כל כך במקום שנכון לי להיות.

נסעתי.

ונסעתי.

ונסעתי.

ושרתי עם המוסיקה שלי, מוסיקת דרכים שמשייטת אותי על נהרות הספלט השחורים.

ושתקתי.

מביטה בנוף ההררי, בירוק, בחום, במרחבים.

בשמים הכחולים מעוטרים קבוצות עננים לבנות/אפורות שמתכוננות לשעות של גשם וסערה.

הייתי לבדי.

ולא בודדה.

ולאחר שחזרתי עם בקבוקי יין מיקב הגליל אשר בקיבוץ יראון, הגעתי כשכדור השמש היה בדיוק למול חלוני, צובע לי את העולם בכתום/זהב הכי זוהר שאפשר...

שבת שלום חברים יקרים, החורף בא והולך לו בזמנים קצובים וקצרים, ולי מחכה לילה לבן ומחר יום הפוך...

(ההמשך).