קצת אחרי השעה חמש עלתה בי פתאום תשוקה לצ'יפס.

מהסוג שעושים אותו בעצמנו.

ידנית.

כך אני קוראת לו.

לא תפוגן , חס ושלום.

ולמי שמתמצא קצת, אז אבהיר שמדובר משהו בסיגנון של גוצ'ה (מסעדת מולים וצ'יפס בדיזנגוף ) שנוהגים לתת אותו בקערה עמוקה ליד צלחת מולים ששוחים להם ברוטב מחייך חיך.

אז הייתי עם הציפס.

וצי'פס זה סוג של אהבה גדולה מאוד.

מהימים בהם האוכל היה נחמה לברוח אליה. להתכרבל בתוכו, לפצות את עצמי דרכו על משהו עלום, לא ברור. על חור גדול בתוכי.

והייתי מסוגלת לאכול כמויות של צי'פס שהיו מתאימות לארבעה , חמישה ואפילו יותר אנשים.

מכינה לעצמי קערה ענקית, מוסיפה להם לעיתים כמה נקניקיות קבנוס ובצל מטוגן והשמחה היתה גדולה.

וכך שנים רבות.

עד שהכל פסק בבת אחת.

אבל זה סיפור שכבר נכתב כאן ואולי יסופר שוב בפעם אחרת.

ואני עדיין עם הצ'יפס.

החלטתי להשאר היום בעבודה מעבר לשעות הרגילות כחלק משילוב התפקידים שיש לי עכשיו ולנקות את השולחן במהירות רבה יותר לאחר ימי החופשה של השבוע שעבר.

וכאילו משהו נלחץ בי כשהשעה חמש עברה לה והתשוקה הזאת לצ'פס חפרה בי והעלתה חזיונות של מקלות קטנים , זהובים ופריכים זרויי מלח ולוהטים מחום השמן שבו היטגנו.

וככל שהדקות עברו והתמונות תפסו להם חזקה בראשי הגעתי כבר לשלב בו אפילו הייתי  להסתפק בתפוגן וכבר פינטזתי איך אני משטחת אותם על תבנית משומנת קלות בתנור, מוסיפה להם כמה נקניקי קבנוס כמו בימים הטובים ההם ומרשה לעצמי ללכת קצת (אבל ממש קצת) עם התשוקה שאין לה סיבה והסבר כמו כל תשוקה אחרת.

וכך עברו הדקות די מהר כשהן נישאות על גבי הפנטזיה שהולכת וגדלה בתוכי ואני כמעט כבר מריחה אותה באפי, וכבר יצאתי לכיוון הרכבת ובתחנה , לשם שינוי, אני חיכיתי לה והיא התאחרה הפעם, וכשהגיעה ועליתי , מתיישבת וחולצת את רגלי מתוך הנעליים הכה סקסיות שפתאום עייפו אותי כל כך, הרגשתי איך בבת אחת נפלה עלי עייפות שעטפה אותי כל כולי עד כדי צורך לעצום עיניים ואיך בפתאומיות מוחלטת התחלפה לה תשוקת הצ'יפס בתשוקה אחרת, בוערת לא פחות אבל הרבה יותר חסכונית בקלוריות.

לילה טוב חברים יקרים.

אני הולכת לישון...

(פוסט הזוי, אין ספק, אבל טעים. תודו...)