היה רגע אחד, נקודת זמן אחת שבה פתאום הרגשתי שחיוך גדול מרוח על פני ואיזה שדון קטן מקפץ לו בתוכי... לבדי לגמרי בכביש ההולך ומחשיך , עטוף בעננים ובערפילים, בין חורפיש לבירנית, ללא שום מכונית נוספת באיזור, שומעת קולות מתחלפים בתחנות הרדיו המקומיות ונמצאת כאילו מחוץ לזמן ולמקום...

כך בדיוק דמיינתי לי את זה...

הנסיעה היתה חלק חשוב ובלתי נפרד מההרפתקאה הזאת...רציתי מקום רחוק, הרים גבוהים ונישאים ויערות עבותים...המקומות שמופיעים במחוזות כיסופי ורציתי לנהוג לבדי בכבישים הארוכים והריקים...מזג האוויר הסגרירי היה רק הדובדבן שבקצפת החלום...

ובין לבין, נסעתי בבוקר בכביש 6 שעם כל הסתייגותי העקרונית אליו, יש בו תועלת מרובה ביום פקוק כמו שהיה ביום רביעי, תעיתי ארוכות באזורי התעשיה של נעיר נתניה, בחיפושי אחרי חנות הדגל של "טיב טעם", אכלתי עם אחותי ארוחת צהריים מאוחרת משהו בכרמיאל ונכנסתי אט אט ל mood  של הלבד עם עצמי...

נסיונות לשמוע רדיו בדרכי הצפון מזמנים הזדמנות לשמוע תחנות עלומות בשפות שונות: עברית, ערבית, צרפתית ולעיתים אף יוונית, עולות  ושולחות מילים ושירים שנמוגים באוויר בבת אחת כשחוצים גיא או עולים להר נוסף...

תחושה סוריאליסטית של מקום אחר לגמרי שלא מוכר ואולי אף נמצא בחלומותי התת מודעים...

הבקתה קיבלה את פני עם אח מוסקת וקולות המקהלה של "מיסה קריאולה" הארגנטינית שהשתלבה באופן מושלם עם כל מה שהיה שם מסביב...

אפילו לא טרחתי לפתוח טלווזיה...את ה"מיסה קריאולה" החליף דיסק של coldplay והספר "האלכימאי" שהחלטתי לקרוא אותו מחדש, העביר לי את הערב, בדיוק כמו שרציתי...

עם עצמי...

ובלילה, חלמתי על אילת דווקא, ולאחר חודשים ארוכים מאוד , הצלחתי להתעורר בבוקר, כשהחלום עדיין בזכרוני...

הבוקר, הבקור הגשים את הפנטזיה במלואה עם הנוף ההררי, והחורש שנשקף מחלון הבקתה...

כשאני בצפון , משום מה, כל כיוון שאליו נפתח החלון הוא צפון...רק לאחר שיטוט ביישוב ומסירת נ.צ. מדוייקים יותר יכול היה ג. בעלי, שמבין קצת יותר ממני בכיווני בכלל ובאיזור הצפון בכלל לכוון אותי לאיזה כיוון צופים החלונות בבקתה שלי (דרום מזרח )...לא נורא, ניחם אותי, גם בקורס מכיו"ת לא היית טובה בניווטים וכיוונים...(מה שנכון...).

לא היתה לי מטרה מסויימת, מובנית וסדורה למטרת הנסיעה שלי, לבדי...ידעתי כבר זמן רב שאני צריכה להיות קצת עם עצמי , לבד, במקום אחר...אולי לחשוב, אולי רק ללמוד מחדש להינות מהחברה שלי עם עצמי...רק לקראת היציאה שלי , בצהריים, כשסיימתי לקרוא את "האלכימאי", התבררה לי באופן חד והכי ברור שיכול להיות, הסיבה  לצורך העמוק שלי לבוא ולהיות כאן...לבדי עם עצמי, ומה היתה תכליתו של המסע , ההרפתקאה הקצרה הזו עבורי, היום...(בפוסט נפרד).

הדיסק האקוסטי של בון ג'ובי בדיוק סיים לנגן, וישבתי לי בשקט שאפף את הבקתה, מופרע רק ע"י טיפות הגשם שתופפו עליה , יושבת מול החלון ומסתכלת על קימורי ההרים עטופי הערפילים, החורש והגשם...

מתיישבת לי על השטיח מול האח, פותחת את דלתו ומסיפה עצים, למרות שעוד מעט כבר עוזבת, מפוררת את הגחלים כדי לתת אפשרות לחמצן לעבור בינהם ולהבעיר את הגזעים החדשים שעדיין לחים מעט...מסתכלת על הגחלים האדומות/כתומות/ שחורות, רואה איך הן מתאמצות להפיח בעצמן רוח חיים , איך האור נע בתוכן כמו נשימה של אנשים, חזקה ונחלשת חליפות...ולפתע ניצת זיק ואש אופפת את הגזעים החדשים שבתנור

והגשם בחוץ ממשיך לרדת...

ואת הדרך חזרה הביתה, את הנסיעה אליו שלא יצאה לפועל בסופו של דבר, נסעתי בדרכים שכבר מוכרות לי כידידים וותיקים, כשאת פנים המכונית אופף ריח לחם מרוקאי טרי שנקנה במאפייה במושב חוסן, ומתערבל בריח נרות ריחניים שנקנו במושב אלון הגליל...

סיום מושלם למשהו שרק החל...

והפוסט הזה נכתב בחלקת אלוהים הקטנה החדשה שלי, פינת המחשב שהיא רק שלי, עם המגע שלי, המוסיקה והפרטיות...

שבת שלום שתהייה לכולם, חברים יקרים...

(תיבת הדוא"ל שלי היתה  מלאה לחלוטין מאתמול בערב, ולכן מיילים שנשלחו אלי מאז, אבדו כנראה בתהום הנשייה של הדואר האלקטרוני...)