| 1/2003
 יקירה, כשאת מדברת במסנג'ר,
עונה למייל וגם כותבת פוסט, לא פלא שהוא יצא קצת מבולבל ואפילו הזוי...
כך הרגשתי עוד בזמן הכתיבה אתמול אבל מכיוון שאני לא מוחקת את הפוסטים שלי, הם מה שני מרגישה ברגע נתון, ומחיקתם לא תשנה את הרגשתי, אז הוא נשאר.
מה אני עושה כאן לפני הצהריים? סתם בא לי. יש לי מה לכתוב, אני לבדי במשרד אז יאללה.
בקשר לסרט "החברות הכי טובות שיש".
מעניין כמה שסרט קטן, חביב, לא דרמטי באופן מיוחד (כמו "כנופיות ניו יורק" למשל), נשאר בראשי כל כך הרבה זמן.
יכולתי להזדהות עם הגיבורה במספר מישורים.
ראשית הגיל שלנו דומה, 40+. הדרך שבה היא, ששומרת כל כך על חזות מהוגנת (ואולי זו לא רק החזות אלא גם הבפנוכו שלה) נכנסה למערכת יחסים מלאת תשוקה בתחילתה אבל התפתחה למערכת של אהבה ורצון לחיות את כל החיים ביחד.
היא לא נותנת לעצמה דין וחשבון על החיים עם בחור, גבר שצעיר ממנה ביותר מ 20 שנה וגם היה תלמיד שלה (מסתירה את הקשר כי יודעת שלא יראו אותו בעין יפה...).
היא מרגישה שהיא רוצה לשתות את החיים בלגימות גדולות ולא רוצה לחזור לאותם חיים של חוסר ריגוש, של חיפוש "מי אכלה אותה הכי הרבה עם גברים השבוע" עם החברות שלה.
היא רוצה להרגיש שהיא חיה.
כאן הרגשתי את ההזדהות העמוקה ביותר שלי עם הדמות.
ואז באו החברות הטובות.
אלוהים יעזור.
לכאורה אפשר להבין אותן. הן (במיוחד הרופאה) בטוחות שהיא עושה את טעות חייה. כניסה לקשר עם בחור צעיר שבטוח שיזרוק אותה ברגע שימאס לו.
וזה לא קורה. להיפך, הוא אוהב אותה, אומר את זה קבל עם ועולם ומציע לה נישואין.
כאן נשבר משהו אצלן.
הקנאה.
הן, ובמיוחד שוב, הרופאה , לא יכלו לשאת את האושר שלה. האושר שקרן ופרץ ממנה בלי אפשרות ורצון לעצור אותו.
החברה שלה לא יכלה לשאת את זה והחליטה לעשות הכל כדי להרוס את הקשר.
והיא הצליחה.
וזה העלה בי את השאלה, עד היכן מותר להתערב?
האם כשאת רואה את החברה הטובה שלך נכנסת לקשר שלא טוב לה את צריכה לעשות הכל כדי להראות לה את זה , או לדבר איתה, להזהיר אותה ובשלב מסויים להפסיק ולתת לה להתנסות בדבר.
שאלה נוספת שאולי קשורה בזה היא אם את שומעת שבן זוגה של החברה בוגד בה, האם לספר לה או לא...
אני חושבת, וחשבתי בזמן הסרט, שיש גבול. ואנחנו כאנשים מבוגרים צריכים לראותו אותו בברור.
החיים שלנו והחיים של החברים שלנו אינם אותו הדבר.
החברים שלנו הם אנשים מבוגרים וזכאים לחיות את חייהם ולהגיע להחלטות באשר אליהם באופן עצמאי. וגם לטעות לבד.
יש הבדל בין להאיר נקודות מסויימות כדי לתת נקודת מבט שונה על מצב ובין להתערב במצב בצורה אישית וחודרת.
חשוב , לדעתי, לתת לחברה את הידיעה שהיא רשאית לעשות בחייה כברצונה, ואם היא תצטרך, את נמצאת שם, עבורה.
וזהו.
נקודה נוספת שחשבתי עליה היא האם פער הגילאים באמת משנה. האם הפרש של 20 שנה ומעלה או אפילו פחות יכול בסופו של דבר להרוס את הקשר.
כי קשר אינו מבוסס רק על סקס ואהבה.
חשוב שתהייה חברות, שיהיה מעניין אחד עם השני, שיהיה על מה לדבר. דברים משותפים.
האם יש דברים משותפים בין בחור באמצע שנות ה - 20 לאישה באמצע שנות ה 40?
לשימחתי אין תשובה מוחלטת.
מכיוון שאנחנו לא יצאנו כולנו מאותו פס ייצור, אז כנראה שגיל הוא רק עניין כרונולוגי, וראש, ומה שבתוכו, וראיית החיים שלנו זה מה שמשנה...
האם הם היו מצליחים לגשר על פער השנים? הסרט , לשימחתי דווקא, לא הראה לנו את זה והשאיר אותי במחשבות...
מה שבטוח, שמבחינת הסקס, זה אידאלי... .
נקודה מסויימת ששכחתי, אנגליה, הסרט מצולם במרכז אנגליה. עיירה קטנה מוקפת גבעות ירוקות ויערות , מחוז כיסופי, מחשבותי, המקום שכשרע לי, אני חושבת עליו (ביחד עם לונדון כמובן) ולעולם לא מספיק לי...
וואו, פוסט שלם פמה בלי לדבר עליך...כל הכבוד...
ואולי דווקא כן דיברתי עלי...?
| |
| כינוי:
בת: 65
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
