נראה לי האוויר היום.

גוש אפור  שמכסה את עין השמים והארץ וכמו שואב מתוכי את טיפות האנרגיה האחרונות שבי.

דממה עטפה את המשרד כשכל אחד מתכנס בתוך עצמו וכאילו מוקף במין קיר זכוכית שאינו מאפשר לאחרים לחדור אליו, ורק הרדיו שלי משחרר סימני חיים לתוך השקט.

הכל נראה כאילו נעשה מתוך מסך מטושטש...

בסוף היום עמדתי עייפה ליד החלון, מציצה לדקות ספורות,  לתוך חייהם ופרטיותם של אנשים אחרים שאינם יודעים שמישהו בוחן אותם ומספר לעצמו סיפור עליהם.

על מה הסתכלה הבחורה עם הקוקו הקצר במחשב?

למה החליט הבחור להשתין על הגג בעוד חברו מחכה לו ליד השולחן עם קופסת סיגריות ומאפרה?

מביטה בהם בדממה עייפה, נושמת נשימות איטיות ושטוחות כאילו אין בי כוח להעמיק ולנשום.

 הסתובבתי והלכתי.

ומרחוק במערב התחילו הברקים לחרוך את עופרת השמים.