חניון תחנת הרכבת בעיירת הפיתוח בה אני גרה.

כל המכוניות של הבאים ברכבת כבר יצאו ורק אני  מדברת בטלפון (כמובן) ומשתרכת, במכונית, לאיטי בין מסלולי היציאה כשפתאום נצבת מולי באמצע הכביש מכונית לבנה ובחור צעיר במדים עומד לצידה, מסתכל לכיוון שלי ומחייך במבוכה מסויימת.

לקח לי כמה שניות להבין.

הוא מתפשט.

מוריד את המכנסיים.

באמצע החניון ועוד מתחת לפנס.

ואני שואלת את עצמי עד כדי כך עניין המדים בוער שאי אפשר היה לחכות לבית?

או לפחות לחזור לתחנת הרכבת ולהכנס לשירותים?

אה, כן,

התחתונים היו שחורים.

טנגה.

והישבן נראה די מוצק...

נתתי גז ונסעתי בסערה...

ועוד לפני כן, כשנסעתי ברכבת עברה בי לפתע המחשבה שלא חייבים ללכת ממישהו  באופן פיזי ומוחשי כדי ללכת ממנו באופן רגשי...