כבר כמה וכמה ימים.

גבר לא צעיר,  שערו כבר מאפיר, יושב על ספסל מתכת אפור ברציף שאף רכבת עדיין לא נכנסה ולא יצאה ממנו.

מעשן סיגריה שנתונה בפומית ארוכה וקורא בספר, מתעלם מהרכבות שנכנסות ויוצאות בשעטה מרציפים האחרים.

נראה כל כך במקום ובעצם הרי לא...

הבטתי בו ונזכתי בימים לפני שנה ושנתיים, בהם לא יכולתי למצוא בתוכי את השלווה לקרוא ספר בבית והייתי יושבת וקוראת במשך שעות, בבית הקפה האהוב עלי בעיר השכנה.

הבטתי וחשבתי עד כמה גדול הרעש הפנימי של האדם עד שהיה בו צורך למצוא סוג של מרגוע דווקא ברציף נטוש בתחנת רכבת סואנת.