לאחר יותר משלוש שנים שהדברים היו ברובם רק בתאוריה.

לאחר שלמדתי להתבונן לתוך עצמי ולהיות מודעת לצרכים שלי.

לשים אותם במרכז, במקום הנכון להם.

הנכון לי.

לומר אותם בלי להיות נתונה לפחד מה יקרה אם אעז ולא להשאר עם השיחות הפנימיות שלי איתו , שהולכות וחוזרות במעגלים ההולכים ומצטמצמים בתוכי, כשאני נשארת עם כל השאלות בלי התשובות.

לאחר המערכות הקודמות שבהן למדתי, על בשרי את כל התאוריה ולאט לאט יישמתי את ההבנות הפנימיות שלי.

לאחר כל זאת, הצלחתי הפעם לראות במדוייק את הנקודה בה הדברים השתנו עבורי והצרכים שלי לא התחברו סימטרית עם הצרכים שלו.

ומתוך ידיעה פנימית ועמוקה שאין עבורי דרך אחרת מלבד זאת שנכונה ומתאימה עבורי,

יכולתי , בלי כאב שבא מתוך הנאמנות שלמדתי לתת לעצמי, לומר לו

שלום.

וזה לא שלום גמור ומוחלט כי למדנו וגדלנו להיות חברים טובים, אבל זה שלום לחלק הרומנטי שהיה לנו , שבמידה מסויימת אני לא נזקקת לו היום וגלשתי לתוכו רק בגלל שרציתי למצות את מה שהתחלנו לפני יותר משנתיים.

ובכל זאת, מישהו יכול להסביר לי למה אני כל כך נרגשת..?

עדכון 22.40.

ולאחר שעבר קצת זמן  ושוחחתי עם חברות וביני לבין עצמי הבנתי בעצם שההתרגשות באה מתחושת השליטה על חיי.

אני לא מובלת יותר.

אני מובילה.

את עצמי.