| 1/2003
 משוואה
אני + עצמי = לא טוב
היום שוב גיליתי לצערי, את המשוואה המעציבה הזו.
ההרגשה שלי לקראות יום החופש הלא צפוי היתה די מעורבת.
מצד אחד, חופש, זה אמור תמיד להיות דבר מבורך, לא? מצד שני, חופש? אני בבית? ומה אני אעשה כל היום לבדי? אימאל'ה...
אצל ג. אין שבתון ובכלל השבוע אני כמעט ולא רואה אותו.
ידעתי שאני לא רוצה ולא יכולה להעביר את כל היום בבית לבד (הילדים לא נחשבים, הם בגילאים שבאם אני רק מפריעה להם...).
היה לי ברור שאני אמצא את עצמי יושבת מהבוקר ליד המחשב ולא רציתי בזה. מספיקים לי אחר הצהריים והערב.
היתה לי תוכנית מסודרת שכללה נסיעה לקניון רמת אביב (כשיש הרבה אנשים מסביבי, אני יכולה לסבול את עצמי לבד...), לראות סרט, להסתובב ואולי לקנות משהו (זה תמיד מרגיע, נכון?), לאכול, ולחזור הביתה. בקיצור, להעביר את הזמן...
התוכנית יצאה לפועל בצורה מדוייקת לחלוטין.
הצבעתי, נסעתי, הקניון לא היה מלא אפשר היה להסתובב בנחת. ראיתי התקהלות, התברר ששמעון פרס בא לבקר במעוז הבוחרים שלו, קניתי קפה מוקה באילני'ס, מגעיל, שייסעו ל pret a manger כדי ללמוד איך להכין קפה מוקה...
נכנסתי לקולנוע.
הלכתי לראות את הסרט "מרלן, השיר שלה" על מרלן דיטריך.
סרט דוקומנטרי שנעשה על ידי הנכד שלה. הסרט עצמו כמעט ולא חידש לי דבר, אבל היה מעניין לראות אותה בשיא יופה ובשיאה כשחקנית בגרמניה בשנות ה 20 ואחר כך בארה"ב, יציאתה הפומבית נגד ארצה עם עליית הנאצית לשלטון וקבלת אזרחות אמריקאית ,למרות שאימה ואחותה נשארו שם, וכן התרומה הלא קטנה שלה למאמץ המלחמתי של ארה"ב במלחמת העולם השניה, לא רק כבדרנית שהשגיעה ממש עד לשדה הקרב כדי לבדר את החיילים.
היא לא זמרת גדולה, למעשה היא מדקלמת את השירים שלה, אבל הקול שלה חם מאוד וכשאני שומעת את הביצוע שלה ל"לילי מרלן" תמיד עוברת בי צמרמורת.
מעציב היה לראות כיצד האישה היפה הזו מאבדת לאט לאט את יופיה ואת שש עשרה השנים האחרונות לחייה היא חיה בבדידות בפאריס כדי שיזכרו אותה כפי שהיתה.
כשיצאתי מהקולנוע, קצת לפני השעה 2 אחר הצהריים הקניון היה מפוצץ באנשים. היה קשה לזוז. ואני, הרגשתי לפתע בודדה כאילו אני באמצע המדבר...
הרגשתי איך אני מאבדת את הרצון להשאר שם ...אבל נשארתי.
אכלתי קצת פסטה, הסתובבתי בחנויות, רציתי, ממש רציתי לקנות משהו, אבל איבדתי את החשק...
הסתובבתי עוד קצת בין המוני האנשים שנראו די מרוצים מהחופש הזה באמצע השבוע, מנסה לשאוב מהם קצת מההנאה שלהם, ולא הצלחתי.
נסעתי הביתה, יצאתי להליכה שלי, מנסה לחשוב ולהבין למה המשוואה הזו קיימת בי עכשיו. מדוע לאחר כל השנים שבהם הייתי החברה הטובה ביותר של עצמי הפכתי למין אוייבת?
תוך כדי הליכה הבנתי מדוע אני נכנסת למחשב כמעט בכל הזדמנות כשאני לבד, וגולשת במיוחד לישרא.
כי שם אני לא מרגישה לבד.
הקריאה בבלוגים האחרים, התגובות להם ואינטראקציה שאני מקבלת, נותנים לי את ההרגשה שאני לא לבד למרות שאני כן...
אני לומדת שהשינוי הזה שחל בי בחודשים האחרונים, שאני כל כך אוהבת אותו , שמחה בו ולא רוצה שייפסק, בשינוי הזה יש לעיתים גם דברים שלא טובים לי. והמשוואה הזו היא אחד מהם...ובינתיים אני נשארת איתה...לצערי.
ולמה בחרתי בקניון רמת אביב מעבר לעובדה שבתי הקולנוע שם הם מהבודדים שהקרינו סרטים היום בצהריים? כי הוא מספיק רחוק כדי שאני לא אתקל במקרה בד. ובאישתו תוך כדי שיטוט בקניון...
**************************************************
ג. התקשר עכשיו וסיפר לי על זוג שאנחנו מכירים שעומד להתגרש. הסיבה: הגבר התאהב באשה אחרת, נשואה , ומפרק עבורה את המשפחה...
אנחנו בסדר, נכון? שואל ג. המום מכל העניין.
כן, אני עונה לו , וחושבת בלב, אוי אלוהים...
*************************************************
ומה למדתי בקבוצת הדיון ביום שני בערב? שאף פעם אין "סתם".
(יום שלישי, 28.1.03, שעה 19.10 - נשלח אלי במייל)
*********************************************
המשך:
השעה 23.48
ראיתי רק את המדגם בטלוויזיה. זה עשה לי רע.
ראיתי את לימור ליבנת. זה עשה לי עוד יותר רע. ברחתי. לישרא.
את כל הערב ביליתי כאן. כבר לא משנה לי אם זו התמכרות או לא. כרגע, זה טוב לי. חסר לי שאני לא יכולה לכתוב אצלי בבלוג וצריכה לכתוב כך, בצורה עקיפה.
ביליתי בקריאה אצל אנשים שלא ביקרתי אצלם המון זמן ורציתי לדעת מה קורה. להשלים.
לא חייבת. רוצה.
שומעת את המוסיקה שאני אוהבת ומטיילת בחיים אחרים.
קשים, כואבים, שמחים, עצובים, בוכים , תוהים, למדים, נואשים, מלאי תקווה.
כמו כולנו.
כמוני.
והיה לי טוב.
כי לא הייתי עם עצמי קצת. ברחתי? כן, אולי. בזה אני טובה...
די. נלך לישון. לילה טוב.
(נשלח אלי במייל)
*******************************************
יום רביעי
עכשיו כשאני מעתיקה את מה ששלחתי לי אתמול בלילה הכתה בי פתאום המחשבה:
במה שונה השעות שאני מעבירה בקריאה בבלוגים אחרים מהתקופה, הקודמת, שהייתי מבלה שעות מול הטלווזיה ומרגישה שחיה חיים אחרים ולא את שלי...
במה זה שונה? החלפת מדיום פשוטה.
התוצאה היא אותה תוצאה.
בריחה מעצמי.
חשבתי שאני כבר לא בורחת ... .
| |
| כינוי:
בת: 64
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
