לפני יומיים כתבתי פוסט.

תארתי במילים תמונה שראיתי בתחנת הרכבת ושילחתי אותה לאוויר העולם.

ואז באו התגובות.

אנשים לקחו את התמונה הזאת, כל אחד למקום שזה נוגע בו ומשם באו אלי והחזירו אותה אלי כשהיא מעוטרת במשהו מתוכם ומקבלת מימדים נוספים, מעבר למימד שאני ראיתי וכתבתי עליו.

וזאת בעצם נקודת המבט שלי על התגובות אצלי.

לעיתים הן מתייחסות לפוסט עצמו, ענייניות ומעשיות ולא חוששות להעלות לעיתים שאלות נוקבות (מיצי קפיצי, איפה את?)

לעיתים , בפוסט מעוטר תאורים  הן מוסיפות אווירה.

לעיתים, כשאני זקוקה לכך, הן עוטפות ומחבקות.

ולעיתים הפוסט נוגע באנשים במקומות  שונים אולי לגמרי ממה שהתכוונתי כשכתבתי אותו , אבל הם מתחברים אליו ברבדים האישיים שלהם וכשמחזירים לי אותו, אני מרגישה כאילו נתנו לי

מתנה.

ועל כך, תודה .

(מחשבות שעלו בי בעקבות התגובות לפוסט הזה ובעקבות הנסיון שלו לבדוק "איך לכתוב פוסט מנצח").

וכשיצאתי הערב מהעבודה, נאבקת ברוח שכמעט העיפה אותי ישירות לתחנת הרכבת יכולתי רק להודות לאל על חסדיו הקטנים ועל כך שלא ירד גשם ולא הייתי צריכה גם להוסיף מטריה למאבק עם הרוח...