| |
כזאת אנוכי: שקטה
כמימי אגם
אוהבת שלוות חולין, עיני תינוקות
ושיריו של פרנסיס ז'ם...(רחל) |
| 1/2003
 לפעמים אני מתישה את עצמי...
כמו בלימבו (המקום בו נתקעות נשמות המתים בין החיים לשאול בלי אפשרות להגיע למנוחה), לא טוב לי בבית לבד, לא טוב לי בעבודה.
אז היכן כן?
נעה במעגלים שחוזרים בלופ, טוב, לא טוב, טוב, לא טוב... כמו פרח חרצית שקוטפים את עלי הכותרת שלו.
אבל כאן עלי הכותרת הם אני...
וזה כואב.
היום בבוקר חשבתי שאני רוצה קצת שלווה. קצת רגיעה.
בכל החודשים האחרונים סירבתי לזה.
שלוווה? לא אני, לא אצלי...
רגיעה? מה פתאום? אנרגיות, אנרגיות, אנרגיות...
הכל היה שליו ורגוע מידי בחיי כל כך הרבה שנים שראיתי את זה כדבר שלילי...
רציתי להיות כל הזמן בפעולה, אנרגיות, אנרגיות, אנרגיות...
כל מנוחה תחזיר אותי אחורה, לשם , לפמה ההיא...
בימים האחרונים התחלתי להשתכנע שאין כנראה דרך חזרה. שלא כל דבר שמזכיר לי את העבר דינו להחזיר את אותו עבר.
שהעצבות והדאון שאני מרגישה לפעמים לא דומים בכלל למה שהיה לי אז...
שהבכי שאני בוכה לעיתים כה קרובות לא מגיע מאותו המקום שמאז...
שהעייפות אינה דומה לעייפות שחשתי אז...
שלפמה הזו של היום מותר לעשות גם טעויות. היא לא צריכה להיות מושלמת, והיא לא צריכה לפחד לטעות כי זה לא יחזיר אותה לתקופה ההיא...
ואולי לכן הרגשתי היום בבוקר שאני רוצה גם להרגיש רגיעה, שלווה, שלמות.
אני כל כך עסוקה ב"עצמי" החדשה, במה שקורה לי, בי, עוברת, חווה, בודקת, בוחנת, רוצה ללמוד כל הזמן, מפחדת לטעות, מפחדת ליפול, עד שאני לא עוצרת לרגע ואז לעיתים, הגוף שלי, הנפש שלי מרגישים מותשים וחסרי כוחות...
וזה הלופ שאני מרגישה שאני מסתובבת בו.
זארה כתבה בפוסט הזה על הבנה שהגיע אליה, על השלמה מסויימת ותקווה. אני, ממקום אחר, שונה מאוד, הרגשתי שהפוסט הזה, החלק של ההבנה כל כך מדבר אלי, כי אני מחפשת אותה בנרות...
את ההבנה, את ההשלמה, את הרגיעה והשלווה...
ואז אולי אני אהיה מאושרת...
| |
| כינוי:
בת: 65
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
