היינו לבדנו היום.
הצעירים של המשרד.
צעירים, ואין הכוונה רק לעניין הגיל אלא לרוח הפנימית.
וגם זה לא מדוייק, כי למעט מוניקה כולם כאן בעצם , צעירים בנפשם.
ומוניקה , מסיבה שלה מתוך עצמה, מנסה ועושה מאמצים להיות פחות מרובעת ונוקשה ולחייך ואפילו לספר בדיחה פה ושם.
היחסים שלי ושלה תפסו כיוון אחר מהרגע בו החלטתי לקבל את ההצעה לקחת ולהתפתח לכיוון אחר שדורש עבודה צמודה איתה והבנתי שאין לי עניין וצורך להאבק/להוכיח את מקומי במשרד.
ומהרגע שהחלטתי כך והתחלתי לקבל כל הערה שלה כמשהו שאני לומדת ממנו, משהו בה נרגע והתרכך כלפי למרות שהיא עדיין בודקת אותי אם אכן אפשר לסמוך עלי ולתת לי להכנס לתחום בו אני רוצה ואמורה לעבוד יחד איתה.
ובד בבד אני נכנסת לתחומים חדשים ובעלי אחריות גדולים יותר , כשלאחרים במשרד שהם כבר רגילים לעשותם הם נראים קטנים ודי פשוטים, והם צוחקים ומעבירים עלי קטעים בכל פעם מחדש מההתרגשות שאוחזת בי , כמו ילדה קטנה, כשחומר ומכתב בחתימת שמי המפורש יוצא מהמשרד.
אז היום החתולים נעדרו מהמשרד והעכברים חגגו וגם עבדו.
ויפה מאוד, אפילו...
השמש שוב מאירה בחוץ חברים יקרים, ומה יכול להיות רע כשכך? 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
