כמעט שנתיים וחצי ג. הבכור בצבא ומבחינתי עדיין לא הגענו ל"דבר האמיתי", לזה שאמור להדיר שינה מעיני ולשמור אותי בסוג של מתח יומיומי.

למעט שבועיים - שלושה של אבט"ש בפסח לפני שנה וחצי כששמר על התנחלות/מאחז (חוקי? לא חוקי?) ובו כעשרה אנשים ושבועיים בהתנתקות,  את רוב הזמן הוא העביר בקורסים ובשרות בבסיס האימונים של החייל.

ומבחינתי, זה יכול להמשך כך עד סוף החובה שלו וגם במילואים אחר כך.

אבל,

לצערי, התוכניות שלי לא תואמות את אלו שלו ושל הצבא וברור לי שתוך חצי שנה מקסימום נגמרת לי תקופת השאננות המתוקה הזאת.

וטעימה ממה שמחכה לי קיבלתי השבוע.

שבועיים בחברון.

זה היה היעד המקורי.

המחשבה עליו ועל חייליו מול מתנחלי העיר מצד אחד וערבייה מצד שני בתוך כל הקלחת הרותחת שבעיר הזאת מימים ימימה יחד עם מזג אוויר קר ומקפיא עצמות לא הוסיפה לי שמחת חיים , לכן נרגעתי לשמוע אתמול בבוקר שהיעד השתנה והם עוברים למחסומים ליד קלקלייה.

ולא רק זאת אלא שאפשר יהיה לבוא לבקר וגם "להביא לי שווארמה" כדבריו של הקצין הצעיר.

שמחתי שמחה שהתבררה להיות שמחת עניים.

מתוך דוגמא אישית החליט הסגל שאם לטירונים אין ביקורים גם להם לא יהיו ואני  מצאתי את עצמי עומדת באמצע המינימרקט השכונתי ופורצת בבכי מתוך מועקה שנבנתה בתוכי עוד מאתמול בערב.

וידעתי שהמועקה לא היתה רק מעצם הגעגוע אליו והחשש המודחק מאוד אצלי ממה שיכול להיות שם , במחסומים, במגע עם האוכלוסייה הרגילה ושוחרת השלום יחד עם הסכנה האורבת בכל רגע נתון.

המועקה באה גם מתוך המהלך שעשיתי בימים האחרונים וההתנהלות שלי לאחריו.

וכל זה ביחד התערבב לו לכדי אותה תחושה כהה וסמיכה שיושבת בחזה וצובעת את כל העולם כולו בצבע שחור משחור.

במצב כזה אני לא נלחמת.

אני כמו יורדת למחתרת,  עוברת לנשום נשימות שטוחות וקלות ומחכה שיעבור.

וכמו קשר מסובך שלוקח לו זמן רב להפרם ולהפתח הרגשתי איך לאט לאט חודר לו אור בהיר לתוך אותה תחושה שחורה ומאירה אותה עד שהעלימה אותה לגמרי.

ואת האישור הסופי לסיום המשבר הנוכחי  קיבלתי תוך כדי מסע הקניות מוצלח שערכתי אחר כך שכלל מעיל בצבע שמנת, ז'קט חתיכי ומדוגם בצבע דומה וחזיית סטרפלס חדשה שאיתה אוכל ללכת סוף סוף עם חולצות חושפות כתף שמחכות לי בקיץ הקרוב.

ועם "הדבר האמיתי" אני אתמודד (או שלא) כשיגיע זמנו...

שבת שלום חברים יקרים, לנשום עמוק ולהריח, האביב ממש בפתח...