| |
כזאת אנוכי: שקטה
כמימי אגם
אוהבת שלוות חולין, עיני תינוקות
ושיריו של פרנסיס ז'ם...(רחל) |
| 1/2003
 אני אוהבת לכתוב לפני שיוצאת להפסקת צהריים
ביום שאני מצליחה כמובן להחזיק מעמד עד לשעה הזו...
כותבת בבת אחת, מוציאה את מה שחשבתי, מה שמעיק עלי, ואז מרגישה הקלה ויוצאת מיד החוצה.
כאילו רוצה להתרחק מהפוסט הזה, לשמור ממנו מרחק לפחות למספר דקות.
בבוקר כתבה לי מיצי תגובה על הפוסט מאתמול ותוך כדי שאני מחזירה לה תשובות אני מוצאת את עצמי שוב בוכה.
על זה.
אלוהים, כמה שזה עמוק אצלי. ואפילו לא הייתי מודעת.
היום בבוקר אמרתי לג. שמחר נצטרך להישאר בבית כי אמורים לבוא מחברת הגז לביקורת, ולא נוכל לצאת לאכול ארוחת בוקר ולהסתובב כמו בכל יום שישי.
ואיך שסיימתי לאמר לו את זה הרגשתי שוב, את ההרגשה הזו בתוכי שזועקת: לא, לא, לא. לא רוצה להשאר בבית, לא רוצה בוקר שליו עם ארוחת בוקר בבית, קריאת עיתונים, סקס בנחת (הילדים בבית הספר... אז זו הזדמנות נהדרת).
רוצה סקס, רוצה לצאת החוצה, רוצה להסתובב, ללכת, לעשות משהו...גם ללכת ללא מטרה זה לעשות משהו...
תוכניות, כל הזמן לתכנן תוכניות. שלא יהיה יום ריק, בוודאי שלא בסוף השבוע...
אם אין משהו ספציפי , אז תמיד ישנה האפשרות ללכת לקולנוע. לא פלא שלאט לאט אנחנו רואים את כל הסרטים הטובים שיש באיזור שלנו.
הגעתי לכך שהצעתי לג. ללכת ביום שבת לצעדת החולות באזור ניצנים !! צריך באמת להכיר אותי, אותי הישנה , כדי להבין עד כמה הדבר מהפכני. ולא למסלול המשפחתי של 4 ק"מ אלא לזה של מטיבי לכת, 8 ק"מ.
בהתחלה הוא דווקא הסכים ודי בהתלהבות, אבל אחר כך נזכרתי איזה שבוע מעייף היה לו וידעתי שזה לא כל כך מתאים לו, ובגלל שהוא לא היה אומר לי, אני הצעתי לו שנוותר הפעם...
הוא באמת הסכים איתי ואמר שקצת עייף...
ואני דווקא מאוד רוצה ללכת...אבל יהיו עוד צעדות.
אז מה? נשאר בבית? ממש לא.
בילוי משפחתי עם הילדים (איזה נס...!) מתוכנן ליום שבת בצהריים, סרט בסינמה סיטי ולאחר מכן ארוחת צהריים.
העיקר שלפמה יהיו תוכניות. ולא יהיה יום/ימים ריקים לפניה.
פמה איבדה את שלוות נפשה  .
| |
| כינוי:
בת: 64
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
