At dead of night, when strangers roam
The streets in search of anyone who'll take them home
I lie alone, the clock strikes three
And anyone who wanted to could contact me
At dead of night, 'till break of day
Endless thoughts and questions keep me awake
It's much too late

השיר הזה מביא אותי לידי בכי.

אני מכירה אותו שבועות ספורים בלבד, אבל משהו בו, בהרמוניה של המוסיקה של ה PET SHOP BOYS והמילים

צובט בי בכל פעם מחדש.

כאילו אני חיה אותו.

כאילו חייתי בו...

זאת לא הקינאה.

כי לא היתה בי שם קינאה.

זאת הכמיהה.

הגעגוע.

התשוקה. desire.

שנמצאת מתחת לעור , שחיה שם כמו יצור נוסף שחי בתוכך, חי ומתפרנס ממך,

זורם בדמך

ונושם את נשימתך.

Where've you been?
Who've you seen?
You didn't phone when you said you would!
Do you lie?
Do you try
To keep in touch? You know you could
I've tried to see your point of view
But could not hear or see
For jealousy

אלו הימים שהתמשכו להם בין מילים כתובות למילים מושמעות,

לפגישות שנקבעו ובוטלו אחת אחר השניה,

להמתנה שמשהו יקרה,

לציפיה הבלתי ממומשת,

לתקווה שהלכה ונמוגה.

לפטנזיה שהתממשה רק בחלקה.

I never knew time passed so slow
I wish I'd never met you, or that I could bear to let you go
At dead of night, 'till break of day
Endless thoughts and questions keep me awake
It's much too late

I never knew 'till I met you

לא היתה שם קינאה , אבל היה שם כל השאר,

חלקו במציאות וחלקו

בתוכי.

ורק בגלל שאז הייתי כל כולי שם והיום אני במקום אחר כל כך

אני יכולה לשמוע את השיר,

לבכות את המילים,

למחות את הדמעות

ולדעת שזאת היתה סוג של מתנה שנתתי

לעצמי.

( *  "jealousy"   של ה Pet shop boys")

(ובמחשבה שניה, זה לא נכתב על מישהו מסויים אלא באופן כללי, על הריגוש, השמחה, הכאב, ההנאה  והלימוד הפנימי  שיש בהליכה עם הרגשות והתחושות עד לקצה, עד כמעט פי התהום.

וגם עם ההליכה חזרה...).