אנחנו נושאים איתנו במשך שנים דימוי מסויים, שנבנה בתוכנו מתוך מחשבה כיצד אנחנו רואים את עצמנו וכיצד האחרים רואים אותנו.

זה דימוי שיכול לתת לנו דחיפה לאורך חיינו או לעצור אותנו.

או שהוא פשוט שם.

לרוב אנחנו חיים איתו בלי לדעת באמת כיצד רואים/ראו אותנו בעבר.

לעיתים רחוקות מתמזל מזלנו , ובאופן מקרי ובלתי צפוי בא מישהו מעברנו ומספר לנו משהו על

עצמנו.

היא באה לפגישה במשרד.

נכנסה וחייכה חיוך שקט, קצת מבוייש.

זיהיתי אותה מיד. כאילו לא עברו 28 שנים מאותה התקופה בה שירתנו יחד בצבא.

שאלתי. ענתה.

בינגו.

אני לעומת זאת, נראית אחרת לגמרי מכפי שהכירו אותי אז והייתי צריכה לרענן מעט את זיכרונה.

היא התרגשה. התיישבה ופתאום הפגישה לא היתה דחופה לה כל כך.

את יודעת, שאת אחראית על הקריירה הצבאית  שלי אז , אמרה.

ואז, כשהיא פונה לאחרים במשרד שבאו לראות על מה ההתרגשות הגדולה, הוסיפה ואמרה : היא היתה הכי הכי.

הכי הכי.

ולרגע הסתכלתי סביבי ולא הבנתי על מי היא מדברת בכלל...

                                                               ***

שלָט החניה הוותיק שלי מזייף כבר שבועות רבים.

ניסיתי להחליף את הסוללות אבל החדשות קטנות מהוותיקות ואינן נכנסות בדיוק למקום הנכון להן כדי שיכולו להעטיר עליו מכוחן והוא יחזור לעבוד ולפתוח לי השער בלי שאצטרך לנסות ולומר "סומסום הפתח!".

ברור היה לי שצריך להחליף את השלט.

ברור גם היה לי שאני אדחה את זה ככל שאוכל (אחרת שמי אינו פמה כמובן).

וכך התנהלנו לנו ימים רבים עד היום בערב.

עמדתי מול השער, שלחתי את ידי למקום הקבוע לאותו ריבוע שחור ו...

אין.

נאדה.

שום כלום.

נעלם כאילו בלעה אותו האדמה.

יצאתי החוצה, ירדתי על בירכי , חיפשתי מתחת לכיסא הנהג, בכיסא שליד.

אין.

התפוגג לו באוויר כאילו לא היה שם בכלל (מה שמעלה את השאלה איך יצאתי הבוקר מהחנייה...).

התקשרתי לג.

עכשיו יש לי שלט חדש, מדוגם ופותח שערים בכוח המחשבה בלבד...