ומוצפת ויחד עם זאת מרוקנת לחלוטין בסופו של היום הזה עד שאני מסתובבת בתוך עצמי כמו אריה סגור בכלוב ולא מוצא לו מנוחה.

משהו שאב ממני את האנרגיות את כל האנרגיות כולן, ולא רק ממני .

כולנו יצאנו בסופו של יום העבודה מותשים וסחוטים לגמרי.

זה לא שהיה יום עמוס.

עומס ולחץ בעבודה לכשעצמם לא לא מתישים אותי, להפך. 

 אני מוצאת את עצמי פורחת בתוך עומס של עבודה ומטלות. מרגישה איך אני הופכת לחדה, ממוקדת ומכווננת מטרה באופן שלא קיים בי ביום יום.

זה היה מעבר לעומס רגיל.

כמו מישהו שכל הזמן נוגע בכתפייך ומזיז אותך, מוציא מהריכוז ודורש עוד ועוד ועוד תשומת לב עד לרגע שבו את פשוט צורחת את נשמתך.

ואצלי זה הגיע היום למצב בו מצאתי את עצמי בוכה מול המחשב כשפעולה מסויימת לא הצליחה לי, חסרת כוחות לחלוטין להרים את הטלפון לתמיכה ולפתור יחד איתם את הבעיה הפשוטה יחסית.

ואחר כך איבדתי את שארית עשתונותי ונבחתי, פשוטו כמשמעו, על הדוקטור כשקרא לי פעם אחת יותר מדי.

ומנקודה נמוכה זאת היום יכול היה רק להשתפר...

פמה שהולכת לתחוב את פניה בתוך פרוותם של סקא וכתם ולקבל מהם קצת אנרגיות מחזקות.

(ובעצם אני הרי יודעת שלתערוכה שמתחילה מחר ובימים הבאים יש מקום גדול למצב הרוח המדוכדך שבי.

 הייתי אמורה להינות מהאפשרות לצאת מהמשרד, להתערבב עם אנשים מעניינים  ושונים , לפתח שיחות קטנות ולמכור את עצמנו. ובמקום זה , ככל שהארוע מתקרב מצב רוחי מנמיך טוס ומשהו בתוכי צורח שאינו רוצה להיות שם...)