| |
כזאת אנוכי: שקטה
כמימי אגם
אוהבת שלוות חולין, עיני תינוקות
ושיריו של פרנסיס ז'ם...(רחל) |
| 2/2003
יום שישי, בוקר, הילדים בבית הספר
אנחנו לבד.
במיטה.
מדברים.
שואל אותי: מה קורה איתך?
סערות חזקות, אני עונה.
אני מקווה שאני מספיק לך.
אני ממלמלת משהו לא ברור.
ואני לא רוצה לדעת, אומר.
את לא שוללת את זה...
הסתכלתי עליו ואמרתי: פעם, כשהייתי מגיעה להחלטה מסויימת, היא היתה מוחלטת, נחרצת, סופית ביותר, בלי אפשרות לזוז לצד מסויים, בלי אפשרות להסתכל או לבחון צדדים נוספים. חומות ברזל היו יורדים על ההחלטה וזהו.
היום אני יודעת שאפשר אחרת. שאנשים משתנים, דברים משתנים, נעים כל הזמן, לא יכולים להיות מוחלטים ונחרצים תמיד.
את רוצה את זה? שאל.
אני יודעת שאני רוצה לחיות איתך את שארית חיי...
את אם זה יקרה, לא תשללי, נכון?
אנחנו בני אדם, גם אתה, ואני לא רוצה לדעת...חייכתי.
איך תרגישי אם...
אני חושבת שהרבה פחות רע ממה שהייתי חושבת פעם. אם היה מתגלה דבר כזה בעבר אני לא בטוחה שהייתי יכולה להמשיך ולחיות איתך. היום אני יודעת שדברים יכולים לקרות בלי תכנון...אבל אני לא לא רוצה לדעת. לדעתי, יש גבול לפתיחות ולכנות גם בין בני זוג.
אני יודע שאם יהיה לך, אני לא אוותר, לא אשבור את הקשר שלנו...אני לא יודע למה בכלל העליתי את הנושא הזה...
האם יכול היה להיות מצב שהיית מעלה את זה לפני מספר שנים, לפני מספר חודשים? שאלתי.
לא. ענה.
אתה רואה, גם אתה משתנה, כל הזמן...
אני אוהב אותך.
אני אוהבת אותך , מאוד.
ואחר כך היה מלא אהבה...
(יום שישי 31.1.03 שעה 11.07 - נשלח אלי בדוא"ל)
| |
| כינוי:
בת: 64
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
