| |
כזאת אנוכי: שקטה
כמימי אגם
אוהבת שלוות חולין, עיני תינוקות
ושיריו של פרנסיס ז'ם...(רחל) |
| 2/2003
 שבוע בדיוק
זה הזמן שהצלחתי להחזיק מעמד עם התובנות שלי.
שבוע בדיוק.
לא שלא הייתי צריכה עזרה...
תזכורת שקפצה וקופצת לי כל יום בבוקר, עם השהייה של שעתיים עזרה לי...
אבל היום בבוקר, לאט לאט , עם השעות שעוברות, שוב מרגישה...
את המתח עולה בי.
את חוסר השקט נבנה והולך.
את הבטן שמתהפכת.
את הדמעות שעומדות בקצה העין ופורצות מפעם לפעם.
הייתי מוכנה לזה.
אמרתי לעצמי שהדרך להתמודד עם יום ראשון בבוקר זה לעבוד.
וכך עשיתי.
למעט פוסט שנכתב עוד ביום שישי לא נכנסתי לישרא ולשום אתר אחר.
עבדתי, ניקיתי קצת שולחן.
וזה עשה לי טוב.
אבל פתאום ראיתי שהזמן עובר.
וכלום...
יש המון סיבות. כולן טובות, כולן גם הגיוניות ואחת מהן נכונה.
אבל הלב שלי, הרגש שלי אומר אחרת.
הוא עם הסרטים סוחטי הדמעות שאני מריצה אצלי.
אני יודעת מה הפתרון.
הוא ברור לי לחלוטין.
הוא נמצא אצלי בראש ואני רק צריכה להכניס את "הדיסקט" ולהפעיל אותו והכל בסדר...
אבל לא תמיד אני יכולה, לא תמיד אני מוצאת בי את הכוח.
ואז אני נרגעת רק כשאני רואה מייל או מקבלת טלפון ממנו...
ולא רוצה את זה .
לא רוצה להרגע כך.
רוצה להרגע ממני, מעצמי, מהכוחות שלי...
לא ממשהו אחר. לא ממנו.
מתי זה יקרה?
| |
| כינוי:
בת: 66
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
