ההתחלה היתה מבטיחה למדי.
צלחנו די יפה את פקקי סוף יום העבודה של העיר ללא הפסקה והדרך העולה לירושלים היתה פתוחה לפנינו לרווחה כשהפקק המובטח בגינות סחרוב התפוגג בדיוק לפני שהגענו.
את נפתולי הדרך בעיר הקודש שכמעט כל כבישיה במרכזה פעורים לרווחה (מדברים שם על איזו רכבת קלה שתביא את האנשים בקלילות ובפקקים חדשים מכאן ולשם) עברנו די יפה והגענו למוזיאון ישראל כשאנחנו מוכנות ומזומנות למנה התרבותית של הערב.
בתוכנית היה :
התערוכה של סבא של טליק (תחושה של ארץ ישראל של פעם, מצויירת בעדינות ובקפידה של יד אומן).
יפן.
ושוב יפן.
יפן היא טרנד רציני במוזיאון.
ישנה תערוכה של יוצרים ישראלים שלא ביקרו מעולם בארץ פרח הדובדבן הצחור אבל יוצרים ברוח זאת, וישנה תערוכה של אומנות יפנית על כל זרמיה
עברנו בין התערוכות בנינוחות , מתעכבות על דברים המענינים אותנו, משוחחות , מחליפות חוויות ודעות ואז גילינו פתח של פינה חבויה במקצת בצד, שבקלות יכולנו לפספס אותה, ושם, שם היה השוס הגדול.
שלט האזהרה הקטן שכניסה לחדר לא בישר את אשר חיכה לנו שם.
מיטב ציורי הארוטיקה היפנית בצבעים חיים לגמרי.
הדמויות לבושות קימונו מפוארים המופשלים באיזורים שבהם עסקינן כשהם מראים בצורה אנטומית לגמרי את התהליך המענג בו הן שרויות .
כמו ילדות קטנות בחנות צעצועים (!?!) עברנו מתמונה לתמונה, מעבירות ביקורת (בונה, בטח בונה) וגם תהיות וקולות קינאה על גדלים ומבנים מסויימים נשמעו פה ושם.
בשלב מסוים קולות התפעלות שיצאו ממני היו רמים מדי היה השלב שבו הן שקלו, בינן לבין עצמן, האם לקבור את עצמן מבושה או לקבור אותי. חיה. 
את ההמשך, לאחר שיצאנו עייפות אך , הממ...מרוצות ומחוייכות אני זוכרת, משם מה, קצת פחות.
(מזל שהיא שמרה על צלילות מחשבתית רבה יותר
)
מישהו יודע על כרטיס מוזל ליפן?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
