מסתובבות בי בערבוביה תחושות שונות.

ההלם עדיין ישנו (למרות שהפה כבר לא יבש והבחילה עברה סוף), אבל הכעס שמתוך הפגיעה מתחיל להרים את פניו.

לפעמים עולה תהייה , למרות שכבר לא באמת חשוב לי לדעת מדוע.

געגוע מתחיל לנבוט לו פה ושם כשאני נתקלת בדברים שמזכירים לי.

אבל

הכי הכי

הוא

העצב.

עלי, על מה שאבד.

אבל לא  רק.