כבר שלוש שנים וחצי.

סוג של בית פנימי ויחד עם זה חיצוני ופומבי מאוד.

באתי לכאן במקרה, בתחילתה של תקופה סעורה שלא עברתי כמותה מעולם לפני כן.

באתי ואפילו לא ידעתי למה באתי.

רק שאני צריכה לכתוב.

לפרוק.

להוציא דברים מתוכי.

ורק אחר כך , עם הזמן , הבנתי שאני גם משרטטת את המפה הפנימית שלי.

את מפת הלמידה שלי.

את ההרים, והעמקים, הימים והמדבריות, הנחלים והקניונים העמוקים.

את השמים שאליהם אני מרחפת לעיתים ואת האדמה שעליה אני פוסעת ולעיתים נשכבת מתוך תשישות או סתם עייפות זמנית.

והיו ימים שהייתי זקוקה להיות כאן יותר.

והייתי שעות רבות במשך היום, כותבת אצלי, כותבת אצל אחרים.

ואוהבת את הכתיבה כאן ושם, נהנית מהחוטים הנטווים שחלקם הלכו והתחזקו והפכו לאנשים ממשיים שהם חלק מחיי, וחלקם לא החזיקו  מעמד.

אבל הכי חשוב היה לי לדעת שזה המקום שלי.

שאני יכולה לכתוב כאן כל מה שארצה, אחשוב , ארגיש.

שאוכל להתקלף , לפרום קרעי עור ולפרוש את הבשר מדמם וכואב לעיתים , לא לפחד לבקש את העידוד, החיזוק, החיבוק.

לדעת לעמוד מול הביקורת ואי ההבנה והקבלה של הדרך שבה בחרתי ללכת.

לא לפחד לעמוד על שלי מתוך האמונה העמוקה שפשוט מגיע לי

להיות.

זה עדיין המקום שלי.

גם אם אני ממשיכה להשתנות והצורך שלי להיות כאן בכמות הזמן שהייתי בעבר משתנה באותה המידה.

גם אם יש בי פחות צורך לקרוא במקומות אחרים ומספיקה לי הכתיבה היומיומית, שהצורך בה חופר בי לעיתים עד כדי כאב ממש והתגובות שבאות מהקריאה בה.

זה המקום שלי , בימים של שמחה ובימים של משבר מכונן כמו אלו.

ואני שמחה שכך, ואני מבורכת.

(ולמרות הדמיון בכותרת אין קשר בין הפוסט שמתחת לפוסט הזה).

***************************

21.10.07.

שנה וחצי אחרי ,

ואני עומדת מאחורי כל מילה כאילו כתבתי אותה היום.