| 2/2003
 אני אוהבת תחנות רכבת ושדות תעופה
האווירה של הציפיה, ההמתנה לרכבת, לנסיעה, למה שתביא איתה, ואפילו שהדרך ידועה וברורה.
תמיד ישנה האפשרות ש..., התקווה ש...
יום שני 8.45 בבוקר, תחנת הרכבת ברחובות.
אוויר קר ופריך של בוקר, רוח קרה ,באוויר עדיין אובן/ערפל, נותן לי את ההרגשה שאני באנגליה.
מנסה לשאוב מכך נחמה ועידוד.
התחנה די מלאה, אנשים מסתובבים, יושבים, מדברים בסלולרי, שותים קפה.
אני חסרת מנוחה, הולכת לאורך הרציף הלוך ושוב. שוב ושוב.
מרגישה את העייפות.
הרכבת מגיעה, נוסעת לתל אביב.
מגיעה כמובן כמעט חצי שעה לפני הזמן.
נכנסת לתחנה של תל אביב ומיד חושבת לעצמי בפטריוטיות, אצלנו הרבה יותר יפה, יותר חמים... גלעד מגיע, חושב בדיוק כמוני, טובה מאחרת (לא יאמן!!!).
ההדרכה מתחילה. ונמשכת, נמשכת, נמשכת בגלל שאלות שלא קשורות לעניין של המשתתפים האחרים.
אני מרגישה שאני מתפוצצת.
נחנקת.
נגמר. סוף סוף.
יושבת עוד קצת לפטפט עם טובה וגלעד, ואז אנו יוצאות החוצה ומדברות.
קצת. לא הרבה.
היה קר וגם לא היה זמן.
אבל הספיק, לאתמול.
להבין. לאסוף את הנשימה.
המשך יהיה ביום ראשון.
הולכת ברגל לעזריאלי.
עדיין אובך בחוץ, מתחיל להתפזר. רוח חזקה.
הכבישים מלאי מכוניות.
מרכז החיים של העיר, נושמת, פועמת, זורמת.
אני אוהבת להרגיש את פעימת הלב של העיר הגדולה.
מסתובבת בקניון.
עוברת חנות חנות. לא מוצאת משהו לקנות, שירגיע.
רגיעה מזוייפת, זמנית, אבל רגיעה.
שום כלום. גם אין לי כוח לחפש ברצינות.
רוצה עכשיו ומיד שיהיה למול עיני...
קונה נרות ריחניים וכוסות צבעוניים לנרות קטנים.
אווירה, ריח, משהו...?
אוכל.
מגוון עצום של אפשרויות.
עוברת דוכן, דוכן, פוסלת את כולם.
דוכן סלטים.
סלט, מרק, מיץ קלמנטיות.
אוכלת חצי צלחת מרק, מנקרת בסלט. שותה את המיץ.
ממשיכה.
טאוור רקורדס.
מוצאת את הדיסקים שהמליצו לי עליהם, גם את האוסף של "סופרטראמפ", רוצה לשמוע קצת לפני שקונה.
אי אפשר, כל עמדות ההאזנה תפוסות.
אין לי סבלנות לחכות, כבר מתחיל להיות מאוחר, ואני עוד צריכה לחזור לתל אביב.
קפה מוקה לדרך ושוב ברכבת.
מרגישה את העייפות מכריעה אותי. הטילטולים העדינים של הרכבת מרדימים אותי. מנמנמת 10 דקות. מתאוששת.
השעה 16.30 מגיעה הביתה, לשעה , ושוב יוצאת.
לפגישה עם ע.
מגיעה מוקדם, מסתובבת, מסתובבת, מסתובבת.
i'm on the edge...
ג. מגיע.
נכנסים.
אין לי מילים להגדיר את הפגישה הזו...
חוץ מזה שלפעמים אני ברת מזל...
כמעט שעתיים ישבנו איתו ואחר כך טסתי הביתה, הכבישים בשעה שמונה וחצי בערב די ריקים.
בשעה תשע כבר הייתי בשיעור התעמלות.
מרגישה את האנרגיות מרימות אותי למעלה, למעלה.
יום כל כך סוחט עבורי, נגמר אחרת לגמרי.
******************************************************************
roller coaster הכי מפחידה , כך אני מרגישה היום.
מדקה לדקה, משניה לשניה מצב הרוח שלי משתנה.
החלטתי לא להלחם.
החלטתי לא לחשוב.
החלטתי לתת לעצמי להרגיש ולא ליפול.
רק להרגיש.
לבכות כמובן, איך אפשר בלי?
אבל לא להלחם.
להכיל.
אתמול בערב והיום בבוקר כשהעתקתי את הפוסט הזה ובכיתי שוב, הרגשתי כמה שאני רוצה את ג. וגם את ד.
הרגשתי כמה אני נתונה בין שניהם.
כתבתי על זה מזמן, אבל ההרגשה לא השתנתה.
שניים.
ואני.
***********************************************
גשם זלעפות בחוץ, גם ברד.
חייבת לצאת, מרגישה שנחנקת כאן.
חייבת לצאת.
ושכחתי היום את המטריה שלי.
לימודים.
חייבת להתרכז. למצוא בתוכי שוב את הדרייב.
לא נלחמת בתחושות.
מכילה אותם.
כמו ידידים ותיקים.
יודעת מה יש, מה יבוא , מתי, כיצד, יעלם, ירגע, אם בכלל...
כואב לי הראש.
כאב מפלח את הרקות, הכדורים עדיין לא עזרו.
רוצה לסיים במשהו קטן שטובה סיפרה לי אתמול:
כשאת רואה חבר שעומד להכנס לביצה אפשר לבוא אליו עם פנס ולתת לו אותו כדי שיוכל לראות את הדרך אליה עומד להכנס.
אפשר גם ללכת אליו עם הפנס ולאמר לו: אתה עומד להכנס לביצה, בוא איתי וננסה ביחד למצוא דרך אחרת... .
*************************************************************
עדכון 15.00
דברתי עכשיו עם ד. משהו לא בסדר, אולי סוג של תופעת לוואי של הניתוח.
הוא מאוד מבולבל. כבר יומיים.
במיוחד בדברים שקשורים לעבודה.
הרופאים אמרו לו שאם זה יקרה שיצור איתם קשר מיד. מתכנן לעשות את זה אחרי העבודה.
דואגת...
| |
| כינוי:
בת: 66
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
