כך הרגשתי במהלך היום, ותחילתו העגומה שהיתה עוד בצהרי יום השבת הקודם כמו בישרה את מהלכו וסיומו.
הפעם זאת העבודה.
מדהים לראות איך מקום שיש בו אווירה כל כך משפחתית , חברית נעימה, יחד עם אווירת רצינות ומיקצוענות מוחלטת יכול להכנס לסחרור של רוחות ואנרגיות רעות שכאילו אוכלות בו כל חלקה טובה.
וזה מדהים גם לראות איך אדם אחד יכול בשעות ספורות שהוא נמצא באותו מקום להשרות את אותן האנרגיות הרעות שסובבות סביב כל השאר ומביאות אותם להתייחס לדברים שהם שוליים במהותם ולהרגיש בסופו של יום מותשים וסחוטים כאילו עבר עליהם מכבש.
והסיפור הוא אותו סיפור בכל פעם מחדש, בווריאציות כאלו ואחרות ,
ומוניקה היא מוניקה.
ואני יודעת שאמרתי שאני מסתכלת עליה אחרת ומתייחסת אליה באופן שונה, ענייני ומקצועי, וזה לא השתנה מבחינתי, אבל הבנתי, במיוחד בימים האחרונים שבעצם אין לזה תוחלת.
היא לא רוצה ושום דבר לא יעזור, ומבחינתה זאת כן מלחמה , בדרך מסויימת.
ואני צריכה להתכונן, לחדד את החושים, לארגן את העורף ואת האגפים בצדדים, לקחת נשימה עמוקה
ולהגיע רגועה ובוטחת בעצמי וביכולותי לקרב.
כי כנראה אין דרך אחרת, כי כנראה כך נגזר...
מצד שני, סיחרורו של היום הזה השכיח ממני לזמן מה את המערבולת שאליה נזרקתי בצהרי שבת לפני שבוע...
ומצד שלישי, ניצוצות אביב באוויר, לא כן? 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
