בשבוע הזה שאיבדתי קצת את האוריינטציה התאריכית שכל כך חזקה וברורה אצלי.

הייתי צריכה לעצור ממש  ולשאול את עצמי באיזה יום אני נמצאת, וכמה ימים עברו מיום השבת האחרון, באותה שעת הצהריים שלאחריה הבנתי שישנם דברים שלעולם לא יהיו עוד כפי שהיו עד אז.

וזאת תחושה שונה ומשונה עבורי , שעניין התאריכים והזמנים הם בנפשי ממש, בחיבור של זמן עבר, הווה וגם עתיד אם אפשר.

ואולי זאת היתה סוג של הבנה עבורי כדי להבין עד כמה הארוע ההוא זעזע משהו בתוכי מבלי יכולת אפילו להתכונן לקראתו.

ואולי טוב שכך.

אולי טוב להזרק לתוך המים הסוערים מתוך האמונה שלי בעצמי והידע שצברתי אדע לשחות באופן הכי אינטואיטיבי, אצוף למעלה ואגיע לחוף מבטחים, יהייה אשר יהייה.

אלו ימים של צמיחה נאמר לי בשיחה ואני חשבתי לעצמי שאמנם האביב ממש מעבר לפינה אבל מדוע אני צריכה לחטוף את גישמי הזעף דווקא עכשיו...

יום הולדת היום לא. הצעיר.

17 שנים בדיוק חלפו מאז אותו היום בו לאחר לידה לא פשוטה כשהוא יוצא חצי מסומם מסמי הרגעה שאמא שלו קיבלה,  מצא את עצמו שוכב באינקובטור לבדיקות מקיפות , כשהוא נראה כמו עוג מלך הבשן מול רבעי העוף המצווחים האחרים ששכבו שם לידו.

היה לי קשה כל כך לראותו שוכב שם, לבדו, תחת  האור הבוהק של הפגיה, כשרק מעת לעת יכול מגע היד שלי להרגיע את הרעב הפועם של מגע גוף לגוף שכל כך נדרש לתינוק שרק עתה נולד, ובכלל.

וכמו הלידה שקצת הסתבכה שום דבר אצלו לא לגמרי פשוט ודברים דורשים ממנו  עבודה קשה ומאמץ גדולים יותר.

אבל הוא ברוך כשרונות, מלא קסם אישי סוחף ורק עוד קצת אמון עצמי והוא יכול לאסוף את העולם בכף ידו.

וזאת, זאת המתנה הגדולה והמחזקת מכל.

שבת שלום חברים יקרים, שבת של מישור מרגיע לאחר שבוע של מסע אל בטן האדמה שלי...