נחמד שלמרות הכל, יש לי כוח לכעוס על עצמי.

וזה מעודד כי לשום דבר אחר אין בי כוח.

מין אפיסת כוחות מוחלטת שמאפשרת לי רק לשכב במיטה, החלק העליון מורם מעט, ואני מקשיבה לנשימה שלי, נושמת אותה לאיטי, מתרכזת בה, כאילו אם אעשה את זה אבריא בבת אחת ואחזור לעצמי.

לכוחותי.

ואני כועסת על עצמי בגלל הימים שהלכתי לעבודה עם חום ושיעול קשה וחולשה.

ואני כועסת על עצמי על חוסר היכולת שלי להרים טלפון, עכשיו ומיד, לדוקטור ולאישתו ולומר להם שאני מאוד מצטערת, עם הפרוייקט שמוטל על כתפי (החלשות משהו עכשיו) ועם העובדה שאני נוסעת ביום רביעי הקרוב לרומא, שאני עדיין חולה ועדיין החום גבוה והחולשה רבה ולכן לא אבוא מחר לעבודה.

ואני כועסת על עצמי על זה שאני מרגישה חוסר נוחות מעצם העובדה שאני חולה לפני הנסיעה שלי לחו"ל.

אני כועסת על עצמי שאני בכלל מרשה לעצמי להיות חולה.

אני כועסת על עצמי בגלל שאני מרגישה לא בסדר.

בגלל שאני מרגישה חייבת.

בגלל שאני שמה אותם/אותה (את העבודה וסביבתה) במקום הראשון.

בגלל ששוב אני במקום השני.

כאילו לא למדתי דבר וחצי דבר...

לכעוס זה טוב.

אולי אני באמת מבריאה ואוכל ללכת מחר לעבודה...