בסיפורי רומא , כי ההווה צפוף לי יותר מכפי שאני יכולה להתעלם ממנו.

וניסיתי.

באמת שניסיתי.

זה מגוון של דברים שכולם מסתכמים בסופו של דבר בתחושה, בידיעה, שהתקופה הזאת אינה תקופה של עליצות משובבת נפש בחיי.

אם זה מקום העבודה, שמדהים לראות איך המקום השתנה לו תוך חודשים ספורים ממש ואיך האנרגיות השליליות עושות שַמוֹת במה שהיה פעם כל כך טוב ומאיר ומרומם נפש.

ואם זה א. הצעיר שנמצא בתוך משבר לא פשוט לו , כשהוא מותח את גבולותיו וגבולותנו מתוך רצון לבדוק כנראה, עד כמה אנחנו מוכנים לאחוז בו שלא יפול ולא משנה עד כמה הסימנים הכחולים של בעיטותיו (הווירטואליות) ניכרים בנו.

ואם אלו שאריות של החוויה הלא פשוטה אך המכוננת שנפל בחלקי (איתרע? ) לחוות לפני כחודש.

ואם זאת רק התחושה שכרגע, הכל עומד במקום.

ההבדל בין העכשיו לעבר הוא בדרך שבה אני מקבלת את התקופה הזאת.

מתוך ההבנה שלמדתי דרך הטאו הסיני שמהלכם של הדברים בחיינו דומים למהלכם בטבע.

עם תקופות של פריחה וצמיחה שלאחריהן באה, באופן טבעי, תקופה של נבילה, של קמילה, של סיום.

ושוב צמיחה.

וחוזר חלילה.

ומתוך ההבנה הזאת, אני נושאת את התקופה הזאת  בקלות רבה יותר כנראה.

כשחלק בתוכי חי את ההווה ויכול להינות מהדברים הקטנים שבו (וההנאה מההטיול ברומא היתה הוכחה ברורה ליכולת הזאת) וחלק אחר שבי, ממתין תוך כדי מחשבות, שיחות ואפילו פרצי בכי פה ושם שעושים את מלאכת נקיונם הפנימי ומפנים מקום לנשימה עמוקה, לסיומם של הימים הללו ולימים שיגיעו אחר כך.

וחוזר חלילה...